עוף, גוזל

יגאל מילר, מנהל פרוייקט הרביה ברשות הטבע והגנים: בשנות התשעים, הייתי מטפל ראשי בגן הזואולוגי של החברה להגנת הטבע ושם היה המפגש הראשון שלי עם אוהד הצופה שעשה שם עבודת מאסטר, אז גם הקמנו יחד את בית החולים הראשון לחיות בר, בשם "לטבע נולד".

לקראת שנת 2000 עזבתי את המקום והתחלתי לעסוק כבר באיזה פרוייקט גדול אחר, בדיוק אז פנה אלי אוהד ושאל אם אהיה מעוניין לעבוד איתו. זה היה הפרוייקט של הקמת גרעיני הרביה לעופות דורסים שנמצאו בסכנת הכחדה חמורה בישראל. אמרתי, ברור, והתייצבתי לתפקיד. זה היה משהו ראשוני מאוד, חצי משרה עם הג'יפ הפרטי שלי. ככה התחלנו.

"היום יש כבר מעל 30 כלובי אקלום ולמעלה מ100 עופות דורסים שאנו מקווים שיחזרו להתרבות באופן טבעי בנופי ארצנו. גרעיני הרביה לא התחילו בנו", מדייק יגאל, "כבר באוניברסיטה חלם ופעל מנדלסון להקים פרוייקט כזה אבל לא היו מספיק ידע וכלים. היום אנו במצב אחר לגמרי, אנו בתהליך חקירה מתמיד, ורוכשים כל הזמן ידע וכלים נוספים.

ב2009 כבר התהליך החל לתפוס תאוצה וראינו תוצאות ראשוניות אבל הוועדה הבינלאומית קבעה כי אם לא נתערב ונחזק את אוכלוסית הנשרים בממשק להחזרה מאסיבית לטבע, פשוט לא יהיו פה נשרים יותר. אז הפרוייקט הזה הלך וגדל והיום אנו במצב שהצלחנו לעצור את ההכחדה המאסיבית, אבל את הגידול אנחנו עדיין לא מצליחים לראות כפי שרצינו. יש עוד דרך רבה, הכל עבודה מאומצת וכל הזמן בשאיפה להשתפרות".

צפו בכתבה ששודרה בחדשות 13:

פרוייקט גרעיני הרביה עליו אמון מילר, הוא למעשה מהלך יזום של הקמת קבוצה של מספר פרטים של יצורים מאותו המין שמגודלת בשבייה, על מנת לשמר מין שנמצא בסכנת הכחדה כללית. גרעין הרביה בחי בר כרמל, למשל,  שהוקם לפני מספר שנים במסגרת פרויקט 'פורשים כנף' המשותף לרשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע וחברת החשמל, נועד לשקם את אוכלוסיית העיט הניצי בחבל הים תיכוני של ישראל.

כך, גוזל, שבקע בתנאי שבי יגדל בחי בר כרמל עד שיגיע לגיל 4-5 חודשים ואז יועבר למשך כשבועיים לכלוב איקלום בצפון ומשם לטבע הפתוח, בשאיפה שיצטרף בהצלחה לאוכלוסייה המקננת בישראל. המטרה היא להרבות את הפרטים שנמצאים בסכנת הכחדה באופן הזה עד שהאוכלוסיה תתחזק תתאושש ותתרבה באופן טבעי. האיומים המשמעותיים על דורסים בישראל ובעולם הם רבים. מהתחשמלות והרעלות מחומרי הדברה ועופרת כאשר בישראל ישנם איומים נוספים של חמיסת קינים לצורכי גידול פרטי וכן הפרעות של כלי טיס.

על העבודה היומיומית שלו מרחיב מילר:

"אני חלק מצוות גדול שבראשו עומד אוהד הצופה, אקולוג העופות של רשות הטבע והגנים.  המחקר שלו הניח את הבסיס לגרעיני הרבייה של העופות. ההצלחות הגדולות שלי הן דווקא עם הרחמים, שם יש לנו הישגים בקנה מידה עולמי. יש מינים שאיתם אנחנו תקועים, למשל בזי צוקים. הצלחה נמדדת בשאלה אחת: מי יגיע לבגרות מינית ויעמיד צאצאים. גם בכרמל עד 2010 היינו תקועים ואז היתה קפיצה. גם עכשיו, לא הכול אנחנו יודעים. במהלך השנים למדנו למשל שחשוב למשל מאוד לפתח אצל הנשרים בכלוב האיקלום את השרירים שלהם, כדי שבזמן ההשבה לטבע ידעו להתמודד. בנינו להם מין חדר כושר לפיתוח שרירי החזה".

יגאל מילר משחרר נשרים., צילום יובל דקס

איך מעודדים רביה בקרב דורסים בסכנת הכחדה ועוד בתנאי שביה?

מילר מסביר: "אנחנו משחקים איתם כמו עם ילדים. ילד שרוצה להתחבא, עוצם את העיניים. אנחנו, עם המצלמות, משחקים איתם כאילו שאנחנו לא יודעים איפה הביצים. פיתחנו טכניקות. אנחנו נותנים להם להטיל הטלה ראשונה, מוציאים את הביצה ומדגירים אותה אצלנו, כדי לקבל הטלה שנייה בקן. ככה אנחנו יכולים להגדיל פי שניים את מספר הגוזלים. כל ביצה פה היא כמו היריון בסיכון גבוה. הכל נבדק. שוקלים, מודדים. יש פה דופלר ואפשר לשמוע את הלב של העובר. המצלמות נותנות לי אפשרות לבדוק איך הזוג מגדל את הגוזל. אנחנו יודעים הכל לגבי כל זוג. יש זוגות שאנחנו לא נותנים להם לשבת על הביצים, אלא על ביצי דמה. כמו עובדת סוציאלית, אני צריך פה כל הזמן להתערב. יש כאלה שיש להם בעיות. טורפים את הגוזלים. שוברים את הביצים. מכל מיני סיבות. צריך להיות פה כל הזמן עם אצבע על הדופק".

נשר דוגר, צילום: יגאל מילר רשות הטבע והגנים

האם יש קשר רגשי אל בעלי החיים אותם מטפח יגאל במסירות כה רבה? ליגאל תשובה חד משמעית: "אם שואלים אותי, אני לא אוהב אותם כשהם אצלי. אני אוהב את העופות בשמיים. פה אין רגש, אין אהבה. יש פה רק שכל ישר ומקצועיות. ברגע שאני קורא להם בשם, אני מתחיל לשחק איתם 'פוצי־מוצי'. הם חיות בר, אני אדם ואין בינינו שום קשר. צריך לשחרר אותם לטבע".

ויחד עם זאת, יש רגעים לא פשוטים. כמו בתחילת שנת 2022 בה נקבת העיטם לבן זנב האחרונה בישראל מתה, למרות נסיונות רבים ומאומצים לשמור את המין הנכחד. סיבת המוות עדיין לא ברורה. "באותו יום פשוט צעקתי", נזכר מילר. "צרחתי שלעולם הזה, לא מגיע דבר כזה יפה. עבדנו על העיטמים המון. משנות ה־90' שוחררו לטבע עשרות. בשמורת החולה, בעמק בית-שאן ובכרמל".

כעת, לאחר למעלה משלושים שנות עבודה בקרב העופות הדורסים פורש יגאל מעבודתו, ויש בו רגשות מעורבים. תיכף הנכדים שלי מגיעים, הוא מצהיר, ומבהיר שיש עוד כמה דברים שמעסיקים אותו בנוסף לעיטם, לנשר ולבז הצוקים. מצד שני, הוא ממשיך לעקוב מקרוב. "ראיתי שכבר התפרסם המכרז לתפקיד שלי" הוא מציין בחיוך.

האם תגיש מועמדות? אני שואלת אותו, יגאל צוחק. "לדעתי, גם אם אגיש מועמדות לא אתקבל. זה כבר הפך להיות דבר כל כך גדול מהימים של חצי משרה וג'יפ אישי, למה שהתפקיד הזה הפך להיות היום".

השבה לטבע של נשרים אוקטובר 2022 – יובל דקס (2) (Large), יגאל מילר משיב נשר לטבע, צילום: יובל דקס

אוהד הצופה, אקולוג עופות ברשות הטבע והגנים מסכם ומוסיף את נקודת המבט האישית שלו:

"יגאל גידל מאות רבות של עופות דורסים שהושבו לטבע. בזכות העבודה שלו יש אוכלוסיות שעדיין קיימות ושורדות. הוא הקים פה, בעזרת הבנה עצומה בבעלי חיים ויכולת טכנית גבוהה, גרעין רבייה למופת. הוא הצליח להרבות מינים שקשים לרבייה בשביה כמו עיט ניצי ורחם, הוביל גישות חדשניות של החזקה בשבייה כדי לקבלתוצאות ופרץ דרך במינים רבים.

במבט רחב, בסיכום העשור האחרון, מצב הנשרים די יציב. אנחנו מצליחים למנוע את המשך ההידרדרות בפעילות סיזיפית וקשה רגשית. זה קשה ליגאל מילר ואנשיו שמגדלים גוזלים וישנים ליד האינקובטורים בגן החיות התנ"כי. אחרי מאמץ גדול וממושך אתה משחרר נשר לטבע ולפעמים הפרט מת זמן קצר לאחר מכן. לשמחתנו הוא גם גידל את הדור הבא של מומחי רבייה, שעוסק בתחום הזה".

האכלת גוזלי נשרים בחי בר כרמל – יגאל מילר, צילום: יגאל מילר

יהושע שקדי, המדען הראשי ברשות הטבע והגנים, מוסיף מעט על דברי אוהד:

יגאל מילר הוא עבורי תמצית העבודה ברט"ג. האש בעיניים ומחויבות אין קץ לשמירת הטבע, מקצועיות מהמדרגה הראשונה, מלחמה על כל פרט. הצטופפות אוכלוסיית האדם בישראל הייתה צפויה להביא לפגיעה קשה בטבע. בזכות אנשים כמו יגאל, אנחנו מצליחים לרסן את הפגיעה בצמחי הבר וחיות הבר, והטבע הישראלי משגשג. תודה.

צפו בכתבה ששודרה בערוץ 13