החיים בתוך וליד המים

מאת: יניב כהן, רשות הטבע והגנים 01.02.2022

הצצה מיוחדת לחיות הבר בבתי הגידול המימיים בישראל

פלמינגו - יניב כהן
פלמינגו - צילם יניב כהן

הטבע בישראל הוא מהמופלאים והמגוונים בעולם וחלק נכבד ממנו מתבסס על בתי הגידול המימיים: הנחלים, האגמים, הביצות ובריכות החורף. לבתי גידול אלו נודעת חשיבות רבה מפני שמימיהם הם בין המעצבים את הרכב החי והצומח בתוכם ובסביבתם ומאפשרים קיום של מערכות אקולוגיות מגוונות, מרתקות ומרהיבות במיוחד.

אמנת רמסר

כמדי שנה ב-2 בפברואר, היום בו נחתמה אמנת רמסר (Ramsar) בעיר רמסר שבאירן בשנת 1971, מציינים בעולם ובארץ את היום העולמי לשמירה על בתי הגידול המימיים. השנה, רשות הטבע והגנים תציין אותו בין היתר בסימן הקשר בין בריאותם של בתי הגידול המימיים למחלת ומגפות כמו שפעת העופות. זאת נוכח האיום על עופות הבר והתמותה הקשה שפקדה אותם בשבועות האחרונים בשל שפעת העופות.  בסמוך למועד זה, ביום שבת ה-5 בפברואר, רשות הטבע והגנים תקיים מגוון פעילויות לכל המשפחה בשמורות טבע וגנים לאומיים נבחרים סביב בתי הגידול המימיים וערכי הטבע והנוף המאפיינים אותם (פרטים מלאים באתר רשות הטבע והגנים).

לדברי מזי מגנאג'י מוסקוביץ, מנהלת ההסברה ברשות הטבע והגנים: "אמנת רמסר היא אמנת היסטורית, המייצגת מאמץ עולמי לשמור על מערכות אקולוגיות מימיות (wetland), קרי בתי הגידול המימיים ועל המגוון הביולוגי בהם, ובייחוד על עופות המים. האמנה, עליה חתומה גם ישראל באמצעות רשות הטבע והגנים,  קוראת למדינות העולם לנהל בחוכמה את המשאבים הקיימים בבתי הגידול המימיים שבתחומן על מנת לשמור על בריאותם ועל תפקודם התקין. בדרך זו יהיה ניתן להבטיח שנמשיך לזכות בתועלות הרבות שמערכות אקולוגיות חשובות אלה מעניקות לנו – תועלות אקולוגיות, כלכליות, מדעיות ותרבותיות".

לרגל היום העולמי המיוחד צללנו בסיוע אנשי רשות הטבע והגנים לחלק קטן אך מיוחד ומלהיב של חיות הבר המאכלסות ומתבססות על בתי הגידול המימיים בישראל וממחישות כמה חשוב לשמור על בתי גידול אלו.

צב רך בנחל תנינים – צילם דותן רותם

 

צב רך

הצב הרך הוא בעל חיים ששייך למחלקת הזוחלים וחי במים מתוקים ובמים מליחים.

שריונו שטוח וסגלגל ומכוסה בעור ועל כן הוא גמיש ורך. צבעו של השריון אפרפר ירקרק ובכך הוא מצליח להסתוות במים עכורים ובקרקע בוצית. ראשו המוארך עם עיניים מוגבהות ואף דמוי חדק, מאפשרים לו לסקור את סביבתו בעודו שוחה צמוד לפני המים, כאשר העיניים מבצבצות מעל פני המים והחדק משמש מעין שנורקל. הצב מותאם לשחייה במים, כאשר תנועתו ביבשה איטית. הוא מגיח מהמים לצורך התחממות בשמש ולהטלת ביצים. הנקבות מטילות את הביצים בגומה בגדות הנחלים, ולאחר הבקיעה רצים הצבים הצעירים אל המים. ציפורניו החדות של הצב מאפשרות לו לטפס על גדות הנחל התלולות.

בישראל מתקיימות אוכלוסיות טבעיות של צב רך בנחלים: ירקון, אלכסנדר תנינים, עדה, דליה, קישון ושמורת עין אפק ונחל הנעמן. בשמורה ובעמק החולה.

קיימת אוכלוסייה נוספת, פולשת, שמקורה בפרטים שהועתקו אליה בשנות השישים של המאה העשרים. פעולה זו בוצעה על מנת להגן על הצב לאור מצבם הירוד של הנחלים באותה תקופה. גם היום אוכלוסיית הצבים בנחלי החוף קטנה ובסכנת הכחדה משמעותית. פגיעה מתמשכת בנחלי החוף כתוצאה מזיהום וגריעת מים פוגעת בבית הגידול של הצב. הטריפה של הביצים מהווה גם היא גורם איום משמעותי, בעיקר כאשר כמויות גדולות של אשפה מושלכות לצד אזורי קינון ומושכות שועלים, תנים, נמיות, גיריות וכלבים משוטטים.

על מנת להגן על הצב מבצעת רשות הטבע והגנים מעקב אחר  גודל האוכלוסיות שבנחלי החוף, פועלת לשיקום הנחלים ולהגנה על הקינים בעונת ההטלה. בשמורת החולה מקיימת רשות הטבע והגנים ממשק למיגור האוכלוסייה באמצעות איתור הקינים, הבקעתם והעתקה של האבקועים הקטנים חזרה לנחלי החוף. בנוסף רשות הטבע והגנים מפעילה גם את המרכז הארצי להצלת צבי ים שנותן טיפול ומענה רפואי גם לצב הרך.

צב רך צעיר – צילם דותן רותם

 

עגולשון שחור גחון

העגולשון שחור גחון ממשפחת העגולשוניים הוא דו חי מהנדירים בעולם ואנדמי לישראל ואזור עמק החולה. בית הגידול הטבעי שלו הוא גופי מים קבועים, בריכתיים ללא זרימה או תחלופה איטית.

העגולשון הוא דו חי חסר זנב שגבו בצבע אפור כהה מלווה במספר משתנה של כתמים חומים שיוצרים לפעמים רצף ביניהם. גחון העגולשון מאופיין בצבע שחור ועליו פזורות נקודות לבנות באופן אקראי וייחודי המבדיל בין פרט לפרט. העגולשון שחור הגחון זכה לשמו בזכות הבטן השחורה ולשון בעלת מבנה עגול.

אורכו של העגולשון הבוגר נע בין 6 ל 13 ס"מ ובתקופת הרבייה, המתרחשת על פי הערכות בין פברואר לספטמבר, הזכרים מפתחים בליטות על האגודלים ונקודות שחורות על גחונם ככל הנראה לצורכי החיזור אחר הנקבות.

בשל ייבוש אגם החולה באמצע המאה הקודמת והיעדר תצפיות חדשות לאורך עשרות שנים, ה-IUCN, איגוד שמירת הטבע העולמי, כבר הכריז עליו באופן רשמי כמין שנכחד מהטבע. ההנחה של החוקרים היתה שייבוש אגם החולה לפני עשרות שנים והרס בתי גידול טבעיים נוספים הובילו להכחדה של העגולשון.

בשנת 2011 , באופן מפתיע,  התגלה פרט ממין זה בשמורת החולה על ידי יורם מלכה, פקח השמורה, בעת סיור שגרתי. תגלית שהביאה להתרגשות כלל עולמית מאחר ומדובר במין קדום מלפני מיליוני שנים. מאז שהתגלה פרט זה בשמורת החולה הושקעו מאמצים רבים במציאת פרטים נוספים בסביבת שמורת החולה ובעמק החולה. עד כה התגלתה בעמק החולה אוכלוסייה נוספת שמונה מאות בודדות של פרטים.

ההערכה היא ששיפור וטיפוח שמורת החולה ובתי הגידול המימיים שבה על ידי רשות הטבע והגנים, שמבוצעת למעלה מעשור וכוללת הגדלה של הקצאות המים והחלפה של מקורות המים מקולחים ומי בריכות דגים למים באיכות גבוה שמקורה בירדן, הביאו ככל הנראה גם לשיפור במצב אוכלוסיית העגולשון בשמורה.

יחד עם זאת המין עדיין מוגדר כמין בסכנת הכחדה וסקרים וחיפוש של פרטים נוספים באזור מתבצעים באופן שוטף גם היום. בתוך כך בשמורת החולה קיים גידול בשבי של פרטים שנאספו כראשנים במטרה לבצע מעקב ולמידה של המין המרתק והנדיר בכל הקשור להעדפות מזון, התנהגות, קצב גדילה ועוד. המידע שנלמד חיוני ומסייע לרשות הטבע והגנים לחקור ולהבין את הפעולות שנדרשות לשימור ואישוש מין זה.

עגולשון שחור גחון – צילם אורי רול
עגולשון שחור גחון – צילם אורי רול

 

לוטרה

הלוטרה היא יונק ממשפחת הסמוריים, ונחשבת לאחד הטורפים הנדירים ביותר בישראל. פעילותה בשעות החשיכה ואופייה מאפשרים לה לחמוק מעיני האדם במהלך חיפושיה אחר מזון ולכן מעטים זוכים לראותה בטבע. מבנה גופה מוארך וגלילי, אורכו 55–85 ס"מ, וזנבה  גדול יחסית, באורך של 30-60 ס"מ. חלקו האחורי שטוח מעט, והוא עבה ושרירי ביותר.

מקום החיות שלה הוא בבתי הגידול המימיים עם סבך צמחייה למסתור – נחלים שמימיהם נקיים באופן יחסי, אגמים, ובאופן משני – בריכות דגים, עם אוכלוסיות של דגים, דו-חיים וסרטנים – המהווים לה מקור מזון.

היא מוגדרת כטורף-על במארג המזון של בית הגידול המיימי בישראל והנוכחות שלה מהווה סימן חשוב לבריאות המערכת האקולוגית ולמגוון הביולוגי שלה.

הלוטרה מוגדרת בישראל כמין בסכנת הכחדה חמורה. תפוצתה הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות ומוגבלת כיום לנחלי האיתן הזורמים באגן נהר הירדן העליון ועמק החולה, אזור הכנרת ועמק הירדן. הלוטרה ככל הנראה נכחדה מקומית מנחלי רמת הגולן, עמק חרוד, עמק בית-שאן ועמק יזרעאל.

בהשוואה למצב מלפני כעשור, אז הוערכה אוכלוסיית הלוטרות בעד 200 פרטים, תוצאות סקרי העשור האחרון מובילים להערכה שייתכן ואוכלוסייתה מונה כיום פחות מ-100 פרטים.

בין גורמי האיום והסיכון לאוכלוסיית הלוטרה: יבוש וניקוז נחלים ובּיצות, ניקוי גדות נחלים מצומח ושמירה על גדות נקיות, זיהום תעשייתי וחקלאי (רעלים) של נחלים ומקווי מים מתוקים ודריסה בכבישים.

על מנת להגן על הלוטרה רשות הטבע והגנים נוקטת במספר פעולות ביניהן: הגנה על בתי הגידול המימיים וסבכי הצומח בשטחי שמורות טבע, גנים לאומיים ובכלל, קישוריות והסרת חסמים בנחלים ובתעלות בעמק החולה, בעמק הירדן ובעמק חרוד, כדי לאפשר התפשטות הדגים בנחלים וייזום מעברים ייעודיים מתחת לכבישים העוברים מעל נחלים  בעלי חשיבות לתנועת הלוטרות כדי לצמצם דריסות.

לוטרה – צילם עזרא חדד רשות הטבע והגנים
לוטרה – צילם עזרא חדד

 

צולל ביצות

צולל הביצות, ממשפחת הברווזיים, נחשב לברווז חורפי וחולף נדיר במיוחד, וגם למקנן נדיר. מבנה גופו  קטן יחסית עם אורך של כ- 40 ס"מ ומשקל של כ-550 גרם.  מוטת כנפיו 65 ס"מ, כאשר אורכה של כל כנף הוא 19 ס"מ.

הוא מוגדר בישראל כמין בסכנת הכחדה בשל הירידה בשטח תחום תפוצתו, המוערכת בלמעלה מ- 50% במשך 20 השנה האחרונות,  וכן בגלל גודל אוכלוסייתו, הקטנה מ- 250 פרטים בוגרים. בית הגידול של צולל הביצות הוא בריכות, מאגרים ומקווי מים המוקפים בסבך צמחיה. בין גורמי היעלמות צולל הביצות לאורך השנים: הרס ופגיעה במקומות החיות המתאימים לקינון – מקווי מים עטורי צמחיית גדות מפותחת. בנוסף לכך, צייד בלתי מבוקר פוגע במין זה בעולם, ובמידה פחותה גם בארץ. עד לאמצע המאה ה-20 היה מקנן מצוי למדי (עשרות ואולי אף מאות זוגות) בצפון הארץ, בעיקר בעמק החולה. הקינון בצפון פסק לאחר יבוש ביצות החולה וביצות נוספות בצפון. בשנות ה- 1970 נתגלה שוב כמקנן, במספרים קטנים ולא מדי שנה. בעשור האחרון נעלם כמעט לגמרי כמקנן בצפון הארץ אך הרחיב את תפוצתו בשפלת יהודה ובדרום ים המלח.

מאמצי השימור והאישוש של צוללי הביצות בישראל כוללים טיפוח של גרעין רבייה בגן החיות התנכ"י בשיתוף רשות הטבע והגנים ושחרור פרטים צעירים לטבע בין היתר בשמורת הטבע עין אפק, המאופיינית כבית גידול מימיי.

צוללי הביצות – צילם איתי שמשון
צולל הביצות – צילם איתי שמשון

 

פלמינגו מצוי

הפלמינגו המצוי הוא עוף מים ממשפחת הפלמינגואיים, שאזור תפוצתו ביבשות אפריקה, אסיה ואירופה.

הוא עוף חברותי המתלהק בלהקות בעיקר בבריכות, אגמים ולגונות רדודות ומלוחות.  גופו דק, במיוחד רגליו וצווארו המתעקל,  אורכו נע בין 120-150 ס"מ  ומשקלו כ-2-4 ק"ג. המקור של הפלמינגו מכופף כלפי מטה ובנוי כמסננת, המאפשרת לו לסנן את מזונו מתוך המים. הוא ניזון מסרטנים ואצות כחולות-ירוקות, המעניקות לו גם את צבעו הוורד, במיוחד לקראת עונת החיזור.

בישראל ניתן למצוא אותו בחורף ובעונות הנדידה בעיקר בבריכות המלח באילת ובעתלית ולעיתים באזורי מעיינות וביצות כגון שמורת החולה, עמק המעיינות וכו'.

פלמינגו בדרום הארץ – צילם דורון ניסים
פלמינגו בברכות מלח בדרום הערבה- צילום דורון ניסים

 

צפרדע נחלים

צפרדע הנחלים היא הגדולה והנפוצה מבין מיני הדו חיים בישראל.

אורך גופה יכול להגיע לכ-15 ס"מ, צבעה בגוונים של ירוק-צהוב ורגליה האחוריות גדולות בצורה משמעותית מהקדמיות. בית הגידול הטבעי שלה הוא לרוב במקווי מים קבועים ותפוצתה בישראל היא מצפון הארץ עד לגבולות הנגב. תזונתה מורכבת בעיקר מחרקים. לצפרדעים תפקיד חשוב בשמירה על האיזון האקולוגי משום שהן אוכלות חרקי מים שונים ובעיקר זחלים וגלמים של יתושים.

ייבוש מקורות המים לאורך השנים בישראל הוא בין האיומים המרכזיים על אוכלוסיות הדו-חיים ובהם צפרדעי הנחלים ומכאן החשיבות הרבה בשמירה על בתי הגידול המימיים.

עונת הרבייה של צפרדע הנחלים היא בקיץ והיא מרתקת במיוחד. לזכר יש שני חריצים בזוויות הפה ומהם משתרבבות שתי שלפוחיות שמתנפחות בעונת הרבייה ומשמשות כמעין מגבר לקולות החיזור. הקרקורים מושכים אחריהם את הנקבות אל תוך המים או לגדה והזכר לופת את גוף הנקבה שהוא עולה על גבה. בשלב זה מטילה נקבת הצפרדע מאות ואף אלפי ביצים בעוד הזכר מפריש את זרעו למים ובאופן זה הביצים מופרות בתוך המים. כעבור כשבעה ימים בוקעים מן הביצים ראשנים שגדלים במשך כחודשיים במים תוך שינוי הדרגתי של צורתם. בסיום התהליך הם מפתחים רגלים "מאבדים" את הזנב והופכים לצפרדעים קטנות בגיל שנתיים.

צפרדע הנחלים – צילם דותן רותם
צפרדע נחלים, צילם דותן רותם

 

חתול ביצות

חתול הביצות ממשפחת החתוליים דומה לחתול הבר בצבעיו ובמראהו אך גדול ממנו במקצת ושונה ממנו עם רגליו הארוכות וזנבו הקצר,  שהינו ממחצית גופות ואינו מגיע לקרקע.

אורך גופו כ 70 ס"מ, משקלו נע בין 7-13 ק"ג, פרוותו גסה בצבע אפור-חום ויש עליה כתמים ופסים כהים שגבולותיהם מטושטשים. אפרכסות האוזניים שלו גבוהות וגדולות, עיניו צהובות, ואישוניו מאונכים בשעות היום. בלילה הם מתרחבים ונעשים עגולים.

חתול הביצות חי באזורים לחים, ביצתיים, שולי אגמים ונהרות והוא נחשב לשחיין מעולה שאינו חושש ממים. הוא פעיל בעיקר בלילה ורק לעיתים במהלך שעות הבוקר או אחר הצהריים.

הוא נחשב לטורף מובהק ובעת שהוא משחר לטרף הוא מהלך במים הרדודים ואף שוחה לעיתים במים עמוקים. מהירותו יכולה להגיע למעל 30 קמ"ש.  מזונו מתבסס על עופות, מכרסמים, צפרדעים נחשים ועוד. דגים הוא צד בפיו ולא ברגליו.

חתול הביצות נפוץ באסיה, והוא חי בה מטורקיה במערב ועד וייטנאם וסרי לנקה בדרום. בישראל הוא נפוץ במישור בבקעת הירדן, מישור החוף ובאזור החולה ובמעמקים. הוא מצוי גם במערב הנגב, מדבר יהודה, בגליל ובגולן. אוכלוסייה קטנה שלו מצויה גם במלחת סדום ובדרום ים המלח. במחצית הראשונה של המאה ה- 20 אוכלוסייתו הצטמצמה בארץ בגלל ייבוש הביצות והרעלת מכרסמים בשטחים החקלאיים. פיתוח בריכות הדגים אפשר לו להרחיב את תפוצתו ומאז שנות ה 1970 אוכלוסייתו בארץ יציבה ונאמדת במאות פרטים.

בטבע נראים לעיתים זכר ונקבה מטפלים יחד בגורים. זהו מקרה חריג של חיי משפחה בקרב משפחת החתוליים בכללה.

חתול ביצות. צילום אייל ברטוב
חתול ביצות – צילום עידו שקד רשות הטבע והגנים

 

סלמנדרה מצויה

הסלמנדרה המצויה היא אחד מתוך שבעה מיני דו חיים בישראל.

צבעה שחור ועל הגב, הראש והזנב מפוזרים כתמים בצבע צהב או כתום, בסידור שונה אצל כל פרט. סלמנדרה במצוקה מפרישה מבלוטות רעל בשם סלמנדרין. היא פעילה בחורף בלילות גשומים ומשריצה ראשנים בבתי גידול מימיים מהפרייה של השנה הקודמת. לאחר שהנקבה משריצה במים, מתבצעת הפרייה על ידי הזכר במעין ריקוד חיזור משותף. הראשן גדל ומתפתח במשך 1-3 חודשים בהתאם לתנאי הסביבה. הסלמנדרה מגיעה לבגרות בגיל 4-6 שנים ושומרת אמונים לבית הגידול בה נולדה.

בעולם מעריכים שכשליש ממיני הדו-חיים נמצאים בסכנת הכחדה. בין הגורמים להכחדתה: הרס בתי גידול, קיטוע שטחים ובידוד אוכלוסיות, מחלות, שינויי אקלים, מינים פולשים, ודריסות.

הסלמנדרה המצויה נפוצה בישראל באזורי הגליל העליון והתחתון ובשולי החרמון. כאשר הכרמל הוא גבול התפוצה הדרומי בעולם.

מחקר גנטי שבוצע בשנים האחרונות, הצביע על כך שהאוכלוסייה בישראל נחלקת, למרות המרחק הקצר בין הגליל העליון לכרמל, לשלושה סוגים של אוכלוסיית פריפריה:

  1.  אוכלוסיית הגליל העליון המחוברת באופן רציף ללב התפוצה של המין, כאשר התנאים האקולוגיים שבה אופטימליים לסלמנדרות ואין בה קיטוע בין האוכלוסיות.
  2. אוכלוסיית הגליל התחתון שהיא פריפריה אקולוגית בקצה גבול התפוצה הרציף של המין באזור בו תנאים פחות מתאימים לסלמנדרות והמאופיינת בקיטוע בין האוכלוסיות.
  3. בכרמל, שם יש פריפריה גיאוגרפית בעלת תנאים אקולוגיים המתאימים עבור הסלמנדרה, אך מנותקת מאזור התפוצה של המין והשונות הגנטית בה נמוכה.

גודל האוכלוסייה מושפע ממאפייני בית הגידול, והוא גדול בצורה מובהקת (מאות) באתרים בהם המים קבועים לעומת אתרי רביה זמניים המתייבשים לקראת סוף החורף (עשרות).

ברשות הטבע והגנים מובילים מספר פעולות למען שמירה על הסלמנדרות בפרט ומיני הדו חיים בכלל ביניהן: הגנה על בתי גידול מימיים ויזום חדשים, ייזום מעברי דו חיים באזורי כבישים רלוונטיים לצמצום דריסות, הקמת "סולמנדרות" (מתקן טבעי או מלאכותי) למניעת טביעת סלמנדרות בבורות מים וגיתות , שמירה על מסדרונות אקולוגיים, ניטור ומחקר וכן פעולות חינוך והסברה עם מתנדבים וקהילות על חשיבות בתי הגידול המימיים ומיני הדו חיים.

סלמנדרה בשמורת הבניאס – צילם עופר שנער רשות הטבע והגנים
סלמנדרה בשמורת הבניאס – צילם עופר שנער רשות הטבע והגנים