הצ'יזבט - מי שלא מנסה לא זוכה

שם כתב: רן ורד

מי שלא מנסה לא זוכה

מדורה אקולוגית מדורה אקולוגית

הדבר קרה בחורף 1950. היינו שלושה אחים, אני הייתי האח הקטן. החורף היה יוצא דופן עד מאוד ושלג ירד ממטולה בצפון עד אשקלון בדרום וכיסה את כל האדמה.

בבוקר קפוא אחד אמר אבא לאחי הגדול: "לך ליער ותכרות עצים כדי שנוכל לחמם את הבית." אחי התלונן ואמר: "למה דווקא אני תמיד ראשון?" אבל אבי התעקש.

לקח אחי הגדול את הגרזן הכי קטן והלך ליער. ביער בחר את העץ הכי קטן והחל מכה בו בחוסר חשק. לפתע פתאום יצא מבין העצים איש שמן וצעק: "אם תכרות ולו עץ אחד ביער, אחתוך אותך לשתי חתיכות שוות בגודלן!" מוטב להישאר בחתיכה אחת, חשב אחי ונס על נפשו.

"איזה בנים אני מגדל," אמר אבא, וציווה על אחי האמצעי  ללכת ליער. לקח אחי האמצעי את הגרזן הבינוני והלך ליער. הוא נעמד ליד העץ הבינוני, הניף את הגרזן הבינוני ואז… שוב יצא מבין העצים איש שמן וצעק: "אם תכרות ולו עץ אחד ביער, אחתוך אותך לשלוש חתיכות שוות בגודלן!" מוטב להישאר בחתיכה אחת, חשב אחי ונס על נפשו.

"אין ברירה," אמר לי אבא, "לך אתה ותביא עצים מהיער." כששמעו את זה שני אחיי, הם לגלגו ואמרו: "אח קטן, תישאר בבית. אם אנחנו ברחנו, אתה תעשה במכנסיים. חבל אפילו שתנסה."

"מי שלא מנסה לא זוכה," השבתי להם. "אני אנסה. אולי אזכה."

לקחתי את הגרזן הכי גדול וכבד וגם ילקוט, כיכר לחם וחריץ גבינה לבנה. כשהגעתי ליער נעמדתי ליד העץ הכי גדול והנפתי את הגרזן הכי גדול והתחלתי לכרות אותו.

לא תתפלאו לשמוע שבתוך זמן קצר הופיע האיש השמן וצעק: "אם תכרות ולו עץ אחד ביער, אחתוך אותך לארבע חתיכות שוות בגודלן"!

אבל אני, שלא כמו אחיי, לא ברחתי. החבאתי את חריץ הגבינה בין שתי כפות ידיי וצעקתי לענק: "אם תיגע בי ולו באצבע הקטנה שלך, אמחץ אותך בשתי כפות ידיי החזקות ואסחט ממך את כל המיץ, כמו שאני סוחט את האבן הזאת. תסתכל!".

מחצתי את חריץ הגבינה בין שתי כפות ידיי עד שכל המים יצאו ממנו וטפטפו על האדמה.

"אל תיגע בי, אל תיגע בי," התחנן האיש השמן, שהיה משוכנע שבכוחי למחוץ אבנים ולסחוט מהן מים. "אכרות בשבילך את העץ הגדול ואחתוך את ענפיו לחתיכות, רק בבקשה רחם עליי ואל תסחט אותי." וכך עשה.

אחר כך שאלתי אותו: "מה דעתך שנלך לבית שלך?" שאלתי. "רעיון מצוין," אמר האיש השמן. "אני מזמין אותך לאכול אצלי דייסה."

ואכן, כשהגענו לביתו של האיש השמן הוא הכין סיר מלא דייסה טעימה והניח אותו באמצע השולחן. "שים לב, איש קטן," הוא אמר לי, "אנחנו נעשה תחרות בינינו, מי יאכל יותר קערות של דייסה. המנצח יוכל להרוג את המפסיד. אתה בטח פוחד לנסות." "להפך," אמרתי. "מי שלא מנסה לא זוכה. ואני אנסה." האיש השמן היה משוכנע שהפעם ניצחונו בטוח ושבכך יבוא סופי. הוא התחיל לאכול דייסה במהירות, כף אחר כף, ואחר כך צלחת אחר צלחת. מרוב להיטות הוא לא שם לב שפתחתי את הילקוט על ברכיי והתחלתי לאכול כך: כף אחת לפה ושאר הדייסה שבקערה לתוך הילקוט. כך נמשכה התחרות – בטנו של הענק התמלאה וגם הילקוט…

אחרי שהאיש השמן והילקוט אכלו עשר צלחות דייסה, אמר השמן: "אני לא מסוגל להכניס לפי ולו עוד כף אחת." "מה אתה אומר," אמרתי, "אני מרגיש שעדיין לא התחלתי. הנה, תראה, אני אוכל כף ועוד כף. נשאר לי עוד הרבה מקום. אבל אל תדאג," אמרתי לו, "אומנם ניצחתי, אבל אני חס על חייך. תן לי את כל הכסף והזהב ששדדת מהאנשים שעברו ביער, ולא אגע בך לרעה." "הכול שלך," הבטיח השמן. "אני מבטיח שלא אגע לרעה עוד באיש."