הצ'יזבט - לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר!

שם כתב: רן ורד

לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר!

אוהל ומדורה אקולוגית בחניון מצדה

בטבריה, עיר המחוז הגדולה שליד כפר הולדתי מגדל, היה ראש עיר רשע מרושע. מנהג היה לו להכריח את כל תושבי המחוז לעשות בדיוק כדברו, ומי שסירב היה צפוי לעונש כבד. מנהג היה לראש העיר ללכת בחוצות העיר ובפוגשו אנשים היה מתעטש התעטשות גדולה ודורש שיגידו מיד, "לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר" וישתחוו לו אפיים ארצה. מן התעללות שכזו, שלא באה מטוב לב גדול במיוחד…

והנה יום אחד ביקרו ראש העיר ובתו בכפר מגדל, ולאחר שרחצו בכנרת התיישבו במסעדת דגים טובה בכיכר הכפר לשבור את רעבונם. ומה רצה הגורל? בעוברי ליד המסעדה צדה אותי עינו של ראש העיר הרשע. הוא קפץ ממקומו, נעמד מולי ותקע אפצ'י ענקי, סמוך ובטוח שמיד אקיים את המנהג המרושע, אומר את אשר צריך לומר ואשתחווה לו אפיים ארצה. אבל אני הייתי בחור צעיר וחצוף ונשארתי עומד זקוף, ממאן לומר "לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר," כי הדבר נראה לי מרושע עד מאוד.

התרגז ראש העיר והתעטש שוב התעטשות גדולה ואמר: "אמור מיד 'לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר' ותשתחווה לי".

"לבריאותי הטובה, כבוד ראש העיר," אמרתי ונשארתי עומד זקוף.

"לא!" צעק ראש העיר. אמור: "לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר." "זה בדיוק מה שאני אומר," השבתי וחזרתי על דבריי: "לבריאותי הטובה, כבוד ראש העיר." התאדם ראש העיר כמו עגבנייה ואמר: "זו הזדמנות אחרונה. אמור מיד 'לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר,' ואם לא תגיד, תיענש קשות."

אבל אני חייכתי ואמרתי לו בחוצפה: "לבריאותי הטובה, כבוד ראש העיר. אומר את אשר אתה מבקש ואף אשתחווה לך אם תיתן לי את בתך היפה לאישה."

"זרקו אותו לבור עם הדוב הרעב!" צעק ראש העיר, והתיישב מתנשף בזעם ליד השולחן. "חוצפן. הוא עוד יתחרט שמיאן לעשות את אשר ביקשתי. זרקו אותו מיד אל הבור!"

לקחו אותי שומריו של ראש העיר לטבריה וזרקו אותי לבור. בבור הסתובב דוב עצום ורעב. דבר לא בא אל פיו כבר שבוע, והוא שמח מאוד לפגוש "ארוחת צהריים" טעימה כמוני. הדוב התקרב אליי נוהם ומתנשף, וריר נזל בין שפתותיו מרוב רעב. ברגע הראשון קפאתי על מקומי מרוב פחד. אבל אז נעמדתי זקוף מול הדוב הרעב ונעצתי את מבטי היישר בעיניו בלא להרפות. הדוב נבהל ממבטי החודר. הוא נעצר, נסוג, והתקפל בפינת הבור מיילל מפחד.

כל אותו לילה נורא לא העזתי להתיק את מבטי מעיני הדוב. כשהרגשתי שנופלת עליי תנומה פיזמתי לי בקולי קולות ממיטב שירי תנועות הנוער. בבוקר שלפו אותי שומריו של ראש העיר והביאוני לפניו.

ראש העיר לא האמין למראה עיניו ואמר: "בטח למדת לקח, חוצפן שכמוך. ועכשיו עשה את אשר אני מצווה," ושוב התעטש אפצ'י גדול. "לבריאותי הטובה, כבוד ראש העיר," השיבותי. "תן לי את בתך היפה ואעשה את אשר אתה מבקש."

"זרקו אותו לבור עם עשרת כלבי רוטוויילר!" צרח ראש העיר. "משם הוא כבר לא יצא חי!"

שוב לקחוני השומרים לבור וזרקוני לתוכו. שם חיכו לי עשרה כלבי רוטוויילר צמאי דם. הם נבחו בכעס וביקשו לקורעני לגזרים.  את אשר עשיתי לדוב לא יכולתי לעשות הפעם כיוון שננעצו בי עשרה זוגות עיניים זועמים, ולכן הוצאתי מכיסי את חליל הרועים הקטן שהיה עימי וחיללתי להם בדבקות את ריקוד "הרועה הקטנה" פעם אחר פעם, ללא הפסק. הכלבים חוללו את ריקוד העם הסוער עד שהתעייפו והצטנפו על קרקעית הבור. בבוקר כשהביאוני השומרים בריא ושלם לראש העיר, הוא לא ניסה אפילו להתעטש ומיד צרח: "זרקו אותו לבור הסכינים החדות. הן כבר יעשו את אשר צריך לעשות ויחסלו את הבחור החוצפן." ואכן, הפעם הבור היה נורא ואיום: בקרקעיתו היו נעוצות סכינים חדות, ניצבות ומצפות לשפד אותי.

בראותי את הבור אמרתי לשומרים שברצוני להרהר בדבר ואולי אמלך בדעתי ואעשה את רצונו של ראש העיר, אבל עליהם להניחני לבד כמה דקות כדי שאחשוב ללא הפרעה.

כשנשארתי לבד עטפתי את מקל הרועים שלי במעילי, הלבשתי עליו את כובעי וזרקתיולמטה בינות לסכינים. המקל נשאר עומד ואני התחבאתי באחת מפינות הבור. כשחזרו השומרים ולא מצאוני הם הסתכלו למטה אל תוך הבור, ובראותם את המקל ועליו המעיל והכובע משופדים על הסכינים, היו משוכנעים שהחלטתי לקפוץ אל מותי.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את תדהמתם כאשר פגשוני למוחרת בבוקר עומד על שפת הבור חי וקיים עד מאוד…

הפעם ניסה ראש העיר לפתות אותי בכסף רב ואף הציע לי משרת סגן בכיר בלשכתו, בתנאי שאעשה את אשר הוא מצווה ואומר "לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר" ואשתחווה לו. "תן לי את בתך היפה לאישה", שבתי ואמרתי, "ואז אעשה בדיוק את אשר אתה מבקש."

בלית ברירה הסכים ראש העיר למלא את בקשתי וחיתן אותי עם בתו בחתונה מפוארת. הו, כמה יפה ומתוקה הייתה בתו, ובזכות אומץ ליבי וחוכמתי היא נכבשה בקסמיי.

ואז, כשהוגשה המנה העיקרית (דגי אמנון מפולפלים כדבעי), התעטש ראש העיר בקול רועם ואני אמרתי ללא היסוס: "לבריאותך הטובה, כבוד ראש העיר. אני מודה לך על החתונה היפה ומבטיח שאירש את מקומך בהקדם." כל היושבים צעקו "מזל טוב!" ומחאו כפיים.

וכך היה. זמן קצר אחר כך ירשתי את מקומו של ראש העיר. אשתי ואני עברנו להתגורר בבית העירייה, אני נעשיתי ראש העיר  וכל טבריה צהלה ושמחה.

ואם אתם לא מאמינים, אתם מוזמנים לטבריה לעירייה.