הצ'יזבט - קטן קטן אבל אמיץ וחכם!

הוריי עלו מתימן בתחילת שנות ה-50 והתיישבו בכפר אורה שבהרי ירושלים. הם היו חקלאים וראו ברכה בעמלם. רק דבר אחד העציב אותם מאוד: הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם. "למה רק לי אין ילדים," בכתה אמי לאבי. "מכל עבר אני שומעת בכי וצחוק של תינוקות, ורק אנחנו נשארנו בודדים. אני מוכנה אפילו שייוולד לנו תינוק קטנטן בגודל של בוהן, אוהב אותו כמו תינוק רגיל. העיקר שייוולד לנו תינוק."

ואז קרה נס ואני נולדתי. תינוק בריא וחמוד כמו כל התינוקות, ורק דבר אחד הבדיל אותי מכל התינוקות האחרים: נולדתי בגודל של בוהן. גם כשגדלתי נשארתי באותו גודל. גודל של בוהן קטנה. אבל הוריי היו מאושרים, וזה לא הפריע להם כלל. הם הלבישו אותי בבגדים קטנטנים: מכנסיים קטנטנים, חולצה קטנטנה וכובע קטנטן. ותמיד הייתי נקי ומסודר יותר מכל ילדי הכפר.

הייתי ילד מסור ואוהב להוריי, והייתי נכון לכל משימה שהטילו עליי: לשלוף מפתח שנתקע בחור המנעול, לנקות את הפיח מפנים העששית, ובפסח למצוא את החמץ במקומות הנסתרים ביותר.

יום אחד ביקש אבא מאימא שבצוהריים תרתום את הסוס לעגלה ותוביל אותו לשדה לקחת את שקי החיטה שנקצרו בבוקר. "אבל עליי להכין ארוחת צוהריים," אמרה אימא. "לא אוכל לעזוב את הסירים על האש." פניתי לאבא ואמרתי לו, "אני יכול להביא את הסוס והעגלה לשדה. שימו אותי בתוך אוזנו של הסוס, ואומר לו לאן ללכת." מחא אבי כפיים ואמר, "איזה בן נבון אתה, בני. קטן, אבל חכם כל כך."

בצוהריים רתמה אימא את הסוס לעגלה, שמה אותי בתוך אוזנו של הסוס ושלחה אותנו לדרכנו. ישבתי באוזנו של הסוס והתחלתי לכוון אותו לאן ללכת. "סוס, ימינה," אמרתי, והסוס פנה ימינה. "סוס, שמאלה," והסוס פנה שמאלה. וכך התקדמנו לשדה. את כל זה ראו שני רועי צאן מהכפר הערבי הסמוך והתפלאו מאוד מאוד. "כיצד יודע הסוס לאן ללכת בלי שינהג בו אדם?" הם שאלו את עצמם. "הרי זה פלא של סוס. חייבים לקנות אותו."

כשראו שהסוס הגיע לשדה בדיוק למקום שבו אבי עבד וכשראו את אבי מוציא אותי מאוזנו של הסוס, מחבק ומנשק אותי, גמלה בליבם החלטה לנסות לקנות אותי. "אם נציג את האיש הקטן הזה בכפר," הם אמרו, "נוכל למכור כרטיסים ל'מופע האיש הקטן' ולהתעשר עד מאוד בזכותו."

השניים פנו לאבי ובמתק שפתיים שאלו: "מה דעתך למכור לנו את האיש הקטן תמורת מאה שקלים? מאתיים שקלים? אלף שקלים?"

"בשום פנים ואופן!" ענה להם אבי. "זהו בני יחידי וגם במיליון שקלים לא אמכור אותו."

בשומעי את הדברים לחשתי לאבי, "אבא, אל תדאג. תמכור להם אותי באלף שקלים, תוכל לבנות בית חדש. אני כבר אמצא דרך, אברח מהם ואחזור הביתה בריא ושלם."

אבי היסס, אך לבסוף מסר אותי לשניים תמורת אלף שקלים ואמר: "שמרו עליו מכל משמר שלא יאונה לו כל רע."

לקחו אותי השניים, שמחים על העסקה, ומיהרו לחזור לכפרם כדי לממש את תוכניותיהם. בהתחלה שם אותי אחד בכיס מכנסיו ונאלצתי להיטלטל בתוך הכיס בלי לראות דבר. לאחר תחנונים רבים הסכים האיש לשים אותי על כובעו רחב השוליים, ולא היה קץ לאושרי כשישבתי לי באמצע הכובע, מביט לצדדים ונהנה. וכשהרגשתי שבא לי לזוז רצתי לשולי הכובע וחילצתי את עצמותיי הקטנות.

בלילה הגענו לכפר. כל תושביו כבר ישנו בבתיהם – בדיוק הזמן לשוד קטן.

"בביתו של המוכתר יש כספת מלאה מטבעות," אמר אחד לחברו. "הבעיה שהיא בתוך חדרון קטן סגור בסורגים, ואי אפשר להגיע אליה." "ניתן לאיש הקטן להיכנס והוא יוציא משם את הכסף," השיב לו חברו.

"אתם יכולים לסמוך עליי בעיניים עצומות," אמרתי. "רק תעשו את זה בשקט כדי שהמוכתר ואשתו השמנה לא יתעוררו."

כשהגענו לבית החשוך התגנבו השניים פנימה והגיעו לחדרון הקטן עם הסורגים. המוכתר ואשתו ישנו שינה עמוקה ונחרותיהם נשמעו למרחוק. "הכניסו אותי פנימה בזהירות," אמרתי, "וזכרו, תהיו בשקט בשקט." השניים הכניסו אותי בזהירות פנימה והניחו אותי על הרצפה. "קדימה, איש קטן," הם לחשו. "מהר והוצא את הכסף." זאת ההזדמנות שחיכיתי לה. צעקתי לעברם בקול גדול: "אתם רוצים את כל הכסף או רק קצת?"

"שששש…" הם לחשו לי. "אל תצעק, אתה תעיר אותם." "סליחה," אמרתי, ושוב צעקתי, "לא הבנתי, אתם רוצים את כל הכסף או רק קצת?" "יצאת מדעתך, איש קטן? מה אתה צועק?" לחשו השניים, רועדים מפחד, ואני שוב צעקתי, "נו, מה החלטתם, את רוצים את כל הכסף או רק קצת?"

הפעם התעוררה אשת המוכתר, לקחה מערוך, לקחה עששית ורצה לכיוון הקול שהעיר אותה משנתה. בראותה את שני הגנבים היא הפליאה בהם את מכותיה, הניסה אותם על נפשם וחזרה למיטתה שמחה וטובת לב. ואני, בראותי שהסכנה חלפה, יצאתי מהחדרון אל החצר. הירח כבר עמד במרכז השמיים ורוח נעימה נשבה על פניי. "הביתה," אמרתי. "אני כל כך רוצה הביתה."

חילזון קטן שישב על אבן הזחילני הביתה על גבו והגעתי הביתה. מה גדול היה אושרם של הוריי כשראוני בריא ושלם, אם כי מלוכלך מאוד. הם חיבקוני ונישקוני בדמעות. כשישבנו מאוחר יותר יחד ואני כבר רחוץ ולבוש בבגדים נקיים, אמר לי אבי היקר: "מה אמרתי לך, בני המתוק? אתה קטן קטן אבל אמיץ וחכם! לעולם לא אמכור אותך עוד!"

ואתם, ילדים יקרים, אם אינכם מאמינים לי, דעו שהכול אמת לאמיתה!