סקירה היסטורית וארכיאולוגית במרחב שקמה

התקופה הפרהיסטורית

ממצאים פרהיסטוריים מרוכזים בגבעות הכורכר של מרחב שקמה, שכנראה היו אזור עשיר במים, בצומח ובבעלי חיים ולכן מתאים לציד. כעדות לכך נותרו כלי הצור בהם השתמש האדם הקדמון. ההתיישבות בתקופה זו לא הייתה רצופה.

התקופה הכלקוליתית

שרידי ישובים, מבנים וכלים בשימוש יום יומי מעידים על יישובי קבע שהוקמו בתקופה זו. ההתיישבות התרכזה על גדות נחל שקמה ויובליו ובמישורי הקרקעות החומות. הריכוז הרב של ישובים ושרידים מתקופה זו מעורר פליאה. דגם הישובים שנמצאו מראים אתרי "ענק" בגודל של כ-100-200 דונם, שחולקו לטריטוריות משנה ושימשו ככל הנראה מרכזים עירוניים לכפרים בגדלים שונים שהתבססו בעיקר על גידולי בעל, ציד ומרעה.

תקופת הברזל

בתקופת הברזל חלו שינויים רבים במרחב שקמה. באזור קמו תרבויות חדשות כמו הפלישתים ("גויי הים"), הישראלים והעמלקים, בזמן שניכרה חשיבותו גם בעיני האשורים והמצרים, מטעמים ביטחוניים וכלכליים. המרחב היה נתון תחת מאבק תמידי על השליטה בו, בין "גויי הים", שהתיישבו במערב לחוף הים, לבין התנחלות ישראלית. עמלק, שישב מדרום, ערך מידי פעם פלישות צפונה. במקרא מכונה האזור "נגב הכרתי", או "בין המזרע לישימון". עדויות לרציפות ההתיישבות בתקופה זו נמצאו בתלים שנחפרו במזרח המרחב: תל אל חסי, תל קשת, תל נג'ילה, תל שקף ועוד.

התקופה הרומית

בראשית השלטון הרומי היה האזור מיושב בישובים מעטים. עדויות להתיישבות יהודית באזור קיימות החל מהמאה הראשונה לספירה, כשרבן יוחנן בן זכאי התיישב באזור ברור חיל של היום. הרס הישוב היהודי ביהודה בתקופת במרד בר כוכבא, הביא לחיזוקו של הישוב היהודי באזור במאה השנייה לספירה. אז ניכר שוב שגשוג באזור, בזכות הקמת אחוזות קיסריות והסחר הנבטי בחסות השלטון הרומי. בתקופת האנרכיה בשלטון הרומי (225-284 לספירה) נעצרה תנופת ההתיישבות גם באזור זה.

התקופה הביזנטית

באמצע המאה הרביעית התגבש מערך ערי השלטון כמו אשקלון, בית גוברין ועזה, ובלב האזור היו אחוזות וקווי הגנה. המנהל הנוצרי כנסייתי תרם לפיתוח האזור, על ידי בניית מבני ציבור וכנסיות. ההתיישבות הגיעה לשיאה במאה השישית, עדות המומחשת בחלקה במפת מידבא. פריחת ההתיישבות בתקופה זו התאפשרה גם בזכות היעילות בשיטות אגירת מי הנגר העילי שפותחה, המתבטאות במאות בורות המים והסכרים שנתגלו באזור. הגפן הייתה בין הגידולים החקלאיים החשובים בתקופה זו, ממנה ייצרו יין ששווק מנמלי אשקלון ועזה. אתר גדול לייצור קנקני חרס לתעשיית היין המתוארך לתקופה זו התגלה בחרבת מרשן.

ימי הביניים והעת החדשה

בתקופה זו ננטש הנגב ומרחב שקמה בכללו מיישובי קבע, בין היתר בשל פלישות התכופות של שבטי הבדואים ממדבריות ערב, מסיני ואף מצפון אפריקה, במאות 8-10 לספירה. במאות ה-12-13, העדיפו הצלבנים שלא להקים התיישבות בנגב ולהשאירו ריק כחיץ מפני פלישה מצרית, וכך המשיך השטח להיות נטוש. החל מהמאה ה- 13, תחת השלטון הממלוכי, חזרו נוודים לנוע ברחבי הנגב המערבי, וייתכן שאף עברו דרכו שיירות. עדות לנוכחות אדם בשטח בתקופה זו ניתן למצוא בבתי קברות שנתגלו באזור.

התקופה העות'מנית

במאה ה- 16, לאחר הכיבוש העותומאני, החלה חדירה רצופה של שבטים בדואיים ממדבריות סיני וערב אל ארץ ישראל והנגב. השלטונות התורכיים עודדו את מעבר הבדואים ליישובי קבע, ובמקרים אחדים אף סייעו להם בהקמת מבנים וניקוי בארות עתיקות. הבדואים שלטו בשטח זה במשך דורות, והיו התושבים העיקריים עד סוף המאה התשע עשרה, כאשר החלו להגיע כפריים ממצרים לרצועת החוף.

מלחמת העולם הראשונה פרצה באוגוסט 1914, אך הגיעה לארץ ישראל לאחר שלושה חודשים, עם הצטרפות תורכיה, ששלטה אז בארץ, למלחמה לצד גרמניה. ככל שהמלחמה בין הבריטים לתורכים התקדמה, הבינו שני הצדדים שהרכבת היא כלי תחבורה חיוני ביותר. הרכבת היוותה אמצעי יעיל לניוד כוחות ממקום למקום ולהעברת אספקה לגייסות הצבא הפרושים בשטח. התורכים בנו מסילה מטינה (כפר מנחם), דרך קסטינה ובאר טוביה לדיר סנייד ובית חנון באורך 40 ק"מ. מדיר סניד הסתעפה השלוחה לביצורים שהקימו התורכים ליד הוג' (קיבוץ דורות). אולם הבריטים הדפו את התורכים, ועם כיבושן של אל-עריש ולרפיח, נסוגו התורכים לקו ההגנה העיקרי שלהם בין עזה לבאר שבע. עזה עמדה כמחסום בפני הבריטים, ללא אפשרות להתקדם צפונה. הבריטים ניסו לכבוש את עזה פעמיים ללא הצלחה, לכן הם החליטו לעקוף את הקו התורכי ולכבוש את באר שבע ומשם לעלות לירושלים דרך חברון. באר שבע נכבשה ביום אחד, ושבוע לאחר מכן נפלה גם עזה בידי הבריטים, כמעט ללא קרב. כדי להעביר את המסילה מעל הנחלים, בנו התורכים סוללות וגשרים. שרידים לגשרים עליהם הונחו מסילות הרכבת ניתן לראות בגשר על נחל שקמה בדיר סנייד (מסמוך לקיבוץ ארז) וממזרח לשמורת פורה.

ההתיישבות הציונית במרחב שקמה

עוד לפני קום המדינה נתפש האזור, והנגב כולו, כבעל פוטנציאל התיישבותי וחקלאי. מהרגע בו גילו המוסדות הציוניים את חשיבותו של הנגב למפעל הציוני, התגבשה האמונה בכוחם של המתיישבים, להפוך מדבר שממה לארץ פורחת, באמצעות ישובים חקלאיים. בנוסף, ראו את חשיבותו הלאומית האסטרטגית של מרחב גדול זה ל"מדינה שבדרך". לכן הוקמו הישובים בנגב, כמו ברוב חלקי הארץ, מכספי לאום: האדמה התקבלה בחכירה מהקרן הקיימת לישראל, והמלוות להתיישבות מכספי קרן היסוד. הכוח המניע להתיישבות בנגב היה הרוח החלוצית כמו בארץ כולה, אולם ההתיישבות בנגב הייתה שונה בכך שהתבססה בעיקר על חקלאות, עם כל הקשיים הכרוכים בכך מבחינת תנאי אקלים, סוג הקרקע ומיקומו המרוחק של האזור, ביחס לריכוז הישוב היהודי במרכז הארץ. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב- 1914, הוערמו קשיים רבים לרכישת קרקעות בארץ. השלטונות התורכיים בארץ לא ראו בעין יפה רכישת קרקעות בידי יהודים, ואף חוקקו חוקים והוציאו תקנות למניעת רכישות כאלה. על אף הקשיים, מסוף המאה ה- 19 עד מלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות לרכישת קרקעות בנגב ובדרום מישור החוף, למטרות התיישבות יהודית חקלאית. הנגב כולו, ומרחב שקמה בפרט, עניין את הקונים הפוטנציאליים, כי היו בו שטחי קרקע רבים, ואוכלוסייה ערבית מועטה. למרות הניסיונות הרבים, נרכשו רק שטחים קטנים יחסית, בעיקר על ידי אנשים פרטיים, ורק מיעוטם על ידי מוסדות ציוניים.

ההתיישבות היהודית והאוכלוסייה הערבית במאה העשרים

ההתיישבות הערבית בנגב כללה אוכלוסייה כפרית ואוכלוסייה בדואית הנודדת עם עדריה בשטחים נרחבים. הבדואים והערבים בכפרים עיבדו את המישורים הנרחבים של הנגב המערבי, באזור הקרקעות הפוריות ובתחום המשקעים המאפשר חקלאות. הם עסקו בחקלאות טרסות, וגידלו בין השאר בוסתנים של עצי פרי וכרמים. בתקופת מלחמת העולם השנייה השתפר מצב האוכלוסייה הערבית בנגב, היות והבריטים נזקקו לכוחות עבודה גדולים, לבהמות לעבודה ולמזון. הבדואים, שסיפקו להם צרכים אלו, נהנו מהכנסות רבות. לאחר המלחמה, עודדו הבריטים את הבדואים והערבים לעבור לחקלאות ממוכנת.

ההתיישבות היהודית בנגב קשרה בתחילה יחסי שכנות טובים עם הכפריים ושבטי הבדואים שבקרבתה, ורוב הישובים אף קנו את מי השתייה שלהם מבארות סמוכות של ערבים. עם פרוץ מלחמת העצמאות השתנה המצב לחלוטין. בהשראת מתנדבי "האחים המוסלמים", שהגיעו ממצרים, פגעו כנופיות של ערבים מקומיים בישובים היהודים, בקווי המים ובתחבורה. זמן קצר לפני פלישת המצרים, נעזבו כפרים רבים, ורוב האוכלוסייה הערבית של האזור עברה לרצועת עזה, כדי לא להפריע לצבא המצרי לתקוף את הישובים היהודיים. בתום קרבות מלחמת העצמאות לא נותרה באזור אוכלוסייה ערבית, כפריהם נהרסו וכיום נותרו מהם רק שרידים מעטים.

הקמת רוחמה והישובים בעקבותיה

הניסיון הראשון להקמת ישוב יהודי בנגב היה ברוחמה, יוזמה של אגודת "שארית ישראל", שבשנת 1911 החלה בהקמת חווה חקלאית פרטית באזור ג'ממה. חווה זו תרמה רבות ללימוד תנאי המקום מבחינת קרקע, אקלים, מים וסוגי גידולים באזור. למרות זאת, פונתה החווה מספר פעמים לפני שהפכה לקיבוץ רוחמה של ימינו. באוקטובר 1917 גורשו אנשיה ע"י השלטונות התורכיים, והחווה נשדדה ונהרסה.

בשנת 1920 שטחי רוחמה נמסרו להנהלתו של משה נוימן, שתפקידו היה להציל את החווה על שטחיה החקלאיים. תנאי המחייה הקשים בחווה תרמו לעזיבת הפועלים שהתגוררו בה. בשנת 1925 הייתה רוחמה ריקה מפועלים יהודים מאורגנים, ועל כן הוצעה להתיישבות לקבוצת ה"שחר", שהתארגנה כגרעין התיישבותי ועלתה לקרקע בשנת 1927, כאשר הקבוצה שיקמה את החווה והרחיבה את שטחי הפלחה. אנשי הקבוצה סולקו במאורעות תרפ"ט (1929).

הישוב נתחדש בפעם השלישית ב- 1933, אולם נעזבה שוב במאורעות 1936-1939, כאשר בתיה נהרסו מטעיה נעקרו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחדשו מאמצי רכישת הקרקעות בנגב, ועד פרוץ מאורעות 1936, נרכשו באזור הנגב כ-14,000 דונם. כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרסם בלונדון ה"ספר הלבן", בו נסוגה הממשלה הבריטית מרוב הבטחות המנדט הבריטי והצהרת בלפור, בנוגע להקמת בית לאומי ליהודים. חוק הקרקעות המנדטורי, שנחקק על פי הנחיות ה"ספר הלבן" בשנת 1940 חילק את ארץ ישראל לאזורים בריטיים, ערבים ויהודיים. ליהודים הותר לקנות קרקע רק ברצועה צרה של השרון, ובחלק מהשפלה הצפונית. חלקו המערבי של מרחב שקמה (עד לאזור כביש 4 של ימינו) היו חלק מהמדינה הערבית. בתגובה לכך, הוגברה רכישת הקרקעות על ידי יהודים, תוך עקיפת החוק ועליה על הקרקע, גם ללא הסכמת ממשלת המנדט הבריטי.

כשעברה האדמה לידי קק"ל, קמה לתחייה חוות רוחמה, ובדצמבר 1943 הגיע למקום גרעין של השומר הצעיר והקים שוב את קיבוץ רוחמה ב-1944. כמו כן, בימי מלחמת העולם השנייה קמו הישובים: גבר-עם (1942), ניר-עם (1943), יד מרדכי (1943). נקודות אלו עלו לאחר הכנת תכניות משקיות מפורטות, מערך תקציבי ואספקת מים על ידי הסוכנות היהודית. השיקולים בקביעת מיקומם של הישובים, היו לא רק ביטחוניים צבאיים, אלא  גם שיקולי קירבה לכביש ולבאר מים, גובה טופוגרפי ומיקום נוח בגבול השפלה ומישור החוף, או במישור החוף עצמו, על רכסי הכורכר. באותן שנים תוכננו ישובים נוספים בנגב, ותוכננה הנחת מים בצינורות מקידוחים באזור גבר-עם וניר-עם לישובים שיוקמו בעתיד בנגב המערבי. בנובמבר 1947 הגיעו המים למרבית הישובים.

ניתן להתרשם מסיפורה של רוחמה ושל ההתיישבות באזור באתר הראשונים, המשמר כלים חקלאים, המבנים הראשונים, המפקדה והבאר הראשונה של קיבוץ רוחמה.

על מפעל המים סיפור הנחת "קו המים הראשון לנגב", תוכלו לקרוא במאמר: קונצ'רטו לצינור  

ההתיישבות לאחר קום המדינה

מפנה בהתיישבות בנגב חל מטבע הדברים לאחר מלחמת העצמאות, כאשר עם קום המדינה קמו מושבים וקיבוצים נוספים. מרבית הקיבוצים עלו על הקרקע בסוף שנות הארבעים (וגם בהמשך עד שנות ה- 80), מתוך מניעים לאומים חלוציים, ובסיוע התנועות המיישבות. המושבים הוקמו בעיקר בשנות החמישים במסגרת "מפעל הנגב", שהיה מבצע משותף של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וקק"ל, ומטרתו הייתה ליישב אלפי עולים חדשים בעשרות ישובים בנגב, בכדי לתפוס שטחים. שלוש מטרות מוצהרות המשיכו לקבוע את המדיניות ההתיישבותית בישראל ובאזור: פיזור האוכלוסייה, עיבוי גבולות המדינה ו"הפרחת הנגב". עם זאת, בין שיקולי המיקום, ניתן לכלול גם כאלה הקשורים בענף החקלאי, כמו קרבה לאדמות החול – לס, המתאימות יותר לחקלאות מקרקעות הלס. שיטת התיישבות חדשה יחסית, ומעוררת מחלוקת, היא התיישבות בודדים, במסגרתה עולות משפחות בודדות להתיישב בחוות חקלאיות הפזורות ברחבי השטח. תושביהן מתפרנסים מחקלאות, מרעה, תיירות ועוד. באזור המרחב מספר חוות בודדים.

ממלחמת העצמאות עד שנת 2000

מלחמת העצמאות

כשקיבל האו"ם את ההחלטה על הקמת המדינה העברית בחלק מארץ ישראל ב- 29 בנובמבר 1947, היו בנגב 26 ישובים. חלק מהם התרכז בגוש אחד בצפון הנגב, במרחב שקמה, בו היו גם כפרים ערביים. השאר היו מפוזרים במרחבי הנגב המערבי והמרכזי, ומסביבם בדואים. בין ישובים אלו, ובינם לבין מרכז הארץ, קישרו דרכי עפר באורך של כמאתיים ק"מ. עורק החיים שלהם היה צינור המים, שיצא מבארות ניר-עם, והסתעף לקו מזרחי ולקו מערבי. קווי התחבורה והמים היו נקודות התורפה העיקריות של הישובים בנגב, ועם התגברות הקרבות ברחבי הארץ, רבו והלכו פגיעות הערבים בהם. הקשיים בהם עמד הנגב המערבי היו ברורים: ניתוק ממרכז הארץ, כוח מגן קטן מאוד ומחסור חמור בנשק ובאספקה. במארס 1948, במסגרת שינויים ארגוניים של כוחות המגן היהודיים בכלל, הוקמה חטיבת הנגב של הפלמ"ח, שמנתה כ- 800 איש, ובמקביל שופרה גם ההתארגנות הצבאית של הישובים. כתוצאה מכל אלה, היו הישובים מוכנים בצורה טובה יותר לקראת הגל השני של הקרבות באזור, שקדם לפלישה המצרית. ב 15 במאי 1948, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי לישראל, בשני צירים: העיקרי בהם היה כביש החוף, מרפיח לעזה, וצפונה דרך אשקלון. על ציר הפלישה העיקרי ניצבו הישובים נירים, כפר דרום ויד מרדכי. לא היה ספק, שהצבא המצרי יעשה כל שביכולתו כדי לסלק ישובים אלה, שאיימו על ציר התנועה העיקרי שלו. אחד הישובים הראשונים, שהותקפו על ידי הצבא המצרי, כבר בבוקר הפלישה, היה כפר דרום. ב- 19 במאי, לאחר קרבות עקובים מדם בהם נכבש כפר דרום, פתחו המצרים בהתקדמות לעבר יד מרדכי, והתקיפו אותה בהפגזה קשה ובהפצצה מהאוויר. במשך שבוע שלם, עמדו תושבי יד מרדכי בפני התקפותיהם של המצרים, עד שב- 24 במאי יד מרדכי נפלה בידי המצרים. עם התקדמות המצרים צפונה, הם הצליחו להתבסס באזור צומת גבעתי של ימינו, וניתקו כליל את הנגב ממרכז הארץ. במשך ארבעה חודשים היו ניסיונות חוזרים ונשנים לשחרר את המצור על הנגב, כולל החדרת תחמושת ואספקה לאזור. מדרום לקיבוץ רוחמה, ששימש בסיס מרכזי של חטיבת הנגב, הוכשר מסלול נחיתה מאולתר, לצורך העברת כוח אדם, אמצעי לחימה ואספקה כללית לנגב. מבצע הרכבת האווירית זכה לשם "מבצע אבק", בשל האבק הרב שליווה את נחיתת והמראת המטוסים על המסלול המאולתר, שזכה לשם "שדה התעופה אבק 1". אולם המצור על הנגב לא נשבר, וממשלת ישראל החליטה להפעיל את מלוא עוצמתו של צה"ל נגד הצבא המצרי, ולהשתלט על כל הנגב. הפעולה קיבלה את הכינוי "מבצע יואב" וארכה ארבעה ימים של קרבות. במבצע יואב השתתפו שלוש חטיבות חי"ר (גבעתי, הנגב ויפתח) וגדוד טנקים בפיקודו של יגאל אלון. במבצע שולבו גם חילות הים והאוויר הצעירים של צה"ל. בלילה שבין 17-18/10/1948 נעשה ניסיון ראשון לכבוש את משלטי חוליקאת, שהיוו נקודת מפתח לשליטת המצרים במרחב. הניסיון נכשל. בניסיון שני, יומיים מאוחר יותר, כבשו לוחמי גבעתי את משלטי חוליקאת ובהם גם גבעה 138, בקרב עקוב מדם. כיבוש משלטי חוליקאת פתח סופית את הדרך לנגב, ואפשר לחטיבת הנגב לנצל את ההצלחה, ולכבוש את באר שבע למחרת היום. אזור מרחב שקמה, שהיווה אזור חיץ בין הצבא המצרי לשאר הארץ, משובץ כיום באתרים הקשורים למלחמת העצמאות, ומסמלים קרבות ואירועים שונים מהמלחמה:

• משלט חוליקאת: אתר החולש על מתחם "משלטי חוליקאת", שהיוו יחד עם משלטי כאוכבה ומשלטי הצומת את המערך הצבאי המצרי, שחסם בפני הכוחות הישראליים את הדרך לנגב;
• אתר שחזור הקרב ומגדל המים ההרוס ביד מרדכי: הישוב הראשון שעמד בדרכם של המצרים לעבר תל אביב, ונפל לאחר קרבות קשים ביותר. בדרום הקיבוץ נמצא אתר הנצחה וביקור, בו משוחזר הקרב בין מגיני הקיבוץ לצבא המצרי. על גבעה בלב הקיבוץ נמצא מגדל המים שהופצץ במלחמה;
• ה"פילבוקס" ביד מרדכי: מוצב חוץ של קיבוץ יד מרדכי, ששימש כמשלט קדמי בהגנת המשק. עם נפילתו בידי הצבא המצרי, שימש כמרכז להתארגנותם להתקפה על הקיבוץ עצמו;
• טריז בית חנון: טריז שיצרו כוחותינו, בדחקם את הכוחות המצריים הנסוגים משטח ישראל ממפקדתם ועורפה ברצועת עזה.

מבצע קדש

בתחילת שנות החמישים סבלו היישובים הישראלים מחדירות של "פדאיון", בעיקר מכיוון רצועת עזה. היעדר הביטחון היה בין הגורמים שהביאו לפרוץ "מבצע קדש" (1956) שבו כבשה ישראל, תוך שיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת, את מרבית חצי האי סיני. בעקבות לחץ בין לאומי, נסוגה ישראל בתחילת 1957 מכל השטח שכבשה, חוץ מרצועת עזה והחוף מול מצרי טירן.

מלחמת ששת הימים

המתיחות בין ישראל ומדינות ערב גברה בהתמדה, החל מאמצע שנות ה-60, כתוצאה מריבוי פעולות הסתננות והחבלה הפלסטיניות מתוך שטח סוריה, ירדן, רצועת עזה וחצי האי סיני, שבוצעו בעידוד פעיל מצד מדינות ערב. מתיחות זו, בנוסף למתח על רקע פרויקטים להטיית מקורות מים בישראל וסוריה, והפגזות סוריות לעבר היישובים הישראליים בעמק החולה, הובילה למלחמת ששת הימים. בלילה שבין 5-6/6/1967 ניטש קרב מר במבואות עזה, כשבמהלכו נכבשה רצועת עזה. מכיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים ואילך, צה"ל נשאר לשלוט בה. לא הייתה גדר מפרידה בין רצועת עזה לישובים בישראל, דבר שהביא לחדירות תושבים מהרצועה לתחום ישראל, ולגניבות רכוש מהישובים הסמוכים, שהסבו נזקים כספיים גדולים. במקביל, רבים מתושבי הרצועה הועסקו בישראל.

בשנת 1995, בסמוך ליציאת צה"ל מרצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו, הורה ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל על הקמת גדר מערכת, שתפריד בין רצועת עזה לישובים הישראליים בתחומי הקו הירוק. עם הקמת הגדר נקבעו מספר מעברי גבול, כאשר המעבר הרלוונטי ביותר למרחב שקמה הוא מעבר ארז, המהווה מעבר לאוכלוסייה ולכלי רכב.

המאה ה-21: פריחה כלכלית ודמוגרפית, יצירת המושג "עוטף עזה" והשלכותיו

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, התחילו ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה לירות פצצות מרגמה לעבר יישובי הנגב המערבי ויישובי גוש קטיף. בשנת 2001 התחילו לירות רקטות "קסאם" פרימיטיביות שהלכו והשתפרו במרוצת הזמן. החל משנת 2001 ואילך התרבו מקרי ירי רקטות, בהתחלה מסוג קסאם לעבר מרחב העיר שדרות והישובים המקיפים את צפון רצועות עזה, שגרמו לאבדות בנפש ולנזקים לרכוש. עצם העובדה שרקטות חודרות מתחום הרצועה אל שטח מדינת ישראל באזור זה, היוותה תקדים, באזור שלא סבל לפני כן מפעילות מסוג זה.

בקיץ 2005 פינתה ישראל באופן חד צדדי את היישובים היהודיים ואת בסיסי צה"ל ברצועת עזה, במסגרת תכנית ההתנתקות. בעקבותיה נמשכו ואף התגברו שיגורי הרקטות לעבר יישובי הנגב המערבי, והעיר שדרות הופצצה על בסיס יומי. כך נולד המושג "עוטף עזה", המציין את רצועת היישובים העוטפת את רצועת עזה בטווח של מספר קילומטרים בודדים, הנתונה לאיום הרקטות. בהמשך, גם אשקלון, אשדוד, נתיבות ובאר שבע נכנסו לטווח הירי וספגו מטחי רקטות.

בין השנים 2006 – 2008 היה נתון אזור עוטף עזה כולו ובכללו החלק המערבי והמרכזי של מרחב שקמה לאיום מתמיד של רקטות, ובעקבותיהם יצא צה"ל למספר מבצעים צבאיים. במקביל, התקבלה בשנת 2007 החלטת ממשלה להתחיל במיגון מוסדות החינוך באזור ואף בניית גני ילדים ובתי ספר חדשים ממוגנים, ובשנת 2008 התקבלה החלטה להקצות תקציבים למיגון בתי המגורים של תושבי העיר שדרות והיישובים בטווח של עד 4.5 ק"מ מרצועת עזה.

בשנים אלה, במקביל למצב הביטחוני המעורער, התחילה פריחה בתיירות באזור עוטף עזה בכלל ובמרחב שקמה בפרט. "פסטיבל דרום אדום" נוסד בשנת 2007 במטרה לחשוף בפני המטיילים שמגיעים לאזור בעקבות פריחת הכלניות את שפע אפשרויות הטיול באזור. הפסטיבל, שהתחיל כ"יריד איכרים מקומי", תפס תאוצה ותרם רבות לתדמית האזור ולחיזוק הכלכלה המקומית. הוא הפך במרוצת השנים למותג תיירותי מצליח, עד כדי כך שעם השנים, התחילה הצלחת הפסטיבל לעבור את כושר הנשיאה של השטח ולעורר בעיות סביבתיות, כגון עומס מטיילים בנקודות מסוימות בפרק זמן קצר, ירידה משבילים ובעקבות כך פגיעה בערכי הטבע ובשדות המעובדים ועוד.

בדצמבר 2008, לאחר ירי רקטות בלתי פוסק מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי, יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה. היה זה מבצע צבאי רחב היקף שנמשך כשלושה שבועות, במהלכן נורו לעבר ישראל כ- 790 רקטות ופצמ"רים. טווח הירי התרחב והגיע בשיאו ליבנה בצפון ולבאר שבע בדרום. בשנה שלאחר המבצע קטן ירי הרקטות לעבר ישראל בכ-90%‏. עם זאת, לא נפסק ירי הרקטות לעבר הנגב המערבי, והרגיעה היחסית נוצלה לשדרוג ושיקום היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור ברצועה.

בעקבות הדרדרות נוספת במצב הביטחוני והתגברות ירי הרקטות מרצועת עזה, פתח צה"ל בנובמבר 2012 במבצע עמוד ענן, שנמשך שבוע בלבד והתנהל בעיקר על ידי חיל האוויר, חיל הים ותותחנים, ולא כלל כניסה קרקעית לרצועה. במהלך המבצע נורו מרצועת עזה כ-1,500 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז: ראשון לציון, תל אביב וירושלים. בשנה שלאחר תום המבצע פחת ירי הרקטות מרצועת עזה בכ-98%. עם ההסלמה במצב הביטחוני, התקבלה החלטה למגן את בתי התושבים בטווח שבין 4.5 ל-7 ק"מ מגבול רצועת עזה.

באמצע 2014 שוב התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה, בעקבותיו יצא צה"ל ביולי למבצע צוק איתן. במקביל לירי הרקטות, נאלצו יישובי האזור להתמודד עם איום חדירת מחבלים חמושים דרך מנהרות. מספר ימים לאחר תחילת הלחימה, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועת עזה במטרה להרוס את מנהרות הטרור. עם תחילת המבצע נפרסו באזור ובאזורים נוספים סוללות כיפת ברזל, שתפקידן ליירט את הטילים בעודם באוויר. במהלך המבצע נורו מעל 4500 טילים.

מתום מבצע צוק איתן עד סוף מרץ 2018 נשמר שקט יחסי באזור עוטף עזה ובמרחב שקמה בפרט, עם כי המתח הביטחוני מפני סבב הלחימה הבא הורגש תמיד מתחת לפני השטח. בסוף מרץ התחילה הסלמה ביטחונית באזור, דבר שבא לידי ביטוי, בנוסף לירי טילים, גם בהפרחת עפיפוני תבערה ובלוני תבערה ונפץ, דבר שגרם לשריפות רבות בעוטף עזה בכלל ובמרחב שקמה בפרט. השריפות שהתרחשו בעיקר באביב ובקיץ 2018-2019, פגעו ביישובים, בשדות חקלאיים, בשמורות טבע ובחורשות נטועות, וכילו אלפי דונמים של שטחים פתוחים. במיוחד ניזוקו שמורות הטבע כרמיה, ניר-עם וגבר-עם. בנובמבר 2019, יצא צה"ל למבצע חגורה שחורה שנמשך 4 ימים, אולם המצב המעורער לא השתפר, עד פרוץ מגפת הקורונה במרץ 2020. במשך כל התקופה שבין מרץ 2020 ועד מאי 2021, נרשמו חודשים שקטים לצד חודשים רוויי הסלמות, עד לפרוץ מבצע שומר החומות במאי 2021.

במהלך ובעקבות המצב הביטחוני באזור התחזק מאוד מערך שרותי הקהילה והרווחה בכל המועצות האזוריות בעוטף עזה בכלל ובמרחב שקמה בפרט. הוקמו צוותי חרום יישוביים (צח"י) ומועצתיים, בכל מועצה הוקם "מרכז חוסן", נבנו תכניות חינוכיות לחיזוק השייכות לאזור והחוסן הקהילתי בבתי הספר, בחינוך החברתי ובגני הילדים.

באופן פרדוכסלי, אוכלוסיית האזור גדלה מאוד החל משנת 2005. "בני משק" חוזרים לקיבוצים ולמושבים, משפחות חדשות מצטרפות, הוקמו הרחבות ביישובים ושכונות חדשות בעיר שדרות. הצמיחה הדמוגרפית בשיאה.

סיכום פעילות האדם בעבר במרחב

מרחב שקמה היה בתקופות מסוימות בהיסטוריה מיושב בצפיפות רבה, בעיקר בתקופות בהן פרח העיסוק במסחר ובחקלאות. הודות לכך, קיימים כיום במרחב שרידים ארכיאולוגיים והיסטוריים רבים, בעיקר באזורים הסמוכים לנחלים. עושר השרידים הארכיאולוגיים, "סיפורי המקרא", המבנים ההיסטוריים, בעיקר מימי השלטון התורכי ומלחמת העולם הראשונה, והתפקיד המכריע במערכה על הנגב בימי מלחמת העצמאות, כל אלו בונים היום את מורשת המרחב, שיחד עם מצאי הטבע והנוף במרחב, יוצרים מרחב בעל זהות ופוטנציאל עניין למטיילים ונופשים.