הלוטרה כלב הנהר

בשנת 1862 תוארה הלוטרה בספרו של מנדלי מוכר ספרים "תולדות הטבע", שם היא כונתה בשם "חו?לֶד הדיג". כינוי זה מתאר היטב את הלוטרה, שהיא טורף בינוני החי במים או בקרבתם.

תת-משפחת הלוטרות כוללת 13 מינים. בשנת 2008 הופיעו ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN) כל 13 מיני הלוטרות כמינים מאוימים, וחמישה מהם אף הוגדרו כמינים בסיכון. אחד מהמינים – הלוטרה האירופאית (lutra Lutra) – מצוי באזורנו, וישראל היא גבול התפוצה הדרומי שלו.

עדויות על נוכחות לוטרות בישראל בעבר

לפי דיווחים של נוסעים וחוקרים מהמאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20, הייתה הלוטרה נפוצה באזורים רבים בישראל. הנרי בייקר טריסטראם דיווח בשנים 1866 ו-1884 על הימצאות הלוטרה בחופי הכנרת וכתב ביומנו: "לאון, שעמד למטה, ראה גם לוטרה שיצאה מן המים, עמדה מולו רגע והביטה בו משתאה". הארכיאולוג סלה מריל צד שתי לוטרות בשנת 1881 בעמק הירדן העליון ליד מעבר דאמיה, והן נמצאות באוסף אוניברסיטת הרווארד. גם באוסף האב ארנסט שמיץ מצוי פרט שניצוד בעמק הירדן בתחילת המאה ה-20.

שמעון בודנהיימר כתב בספרו "החי בארץ ישראל" משנת 1953 ובמהדורה האנגלית משנת 1935: "כלב הנהר או הלוטרה כנראה שנעלם כבר לחלוטין מחציה הדרומי של ארצנו […] כמה זוגות של כלב הנהר אפשר שעוד נשתיירו לאורך הנחלים ובביצות של עמק החוף. מין זה הולך ומתמעט גם לאורך החופים הצפוניים של אגם הכנרת, מקום שם היה עוד די שכיח לפני 25 שנה. אפילו לאורך הירדן העליון ובעמק החולה הולך מספרו ופוחת במהירות. מקומות אלו סיפקו עוד לפני 20 שנה יותר ממאה פרוות לשנה".

לעומת זאת, אברהם תורן כתב בספרו "החיים במים מתוקים" משנת 1958 כי בשנים האחרונות ניכרת עלייה מתמדת באוכלוסיית הלוטרות בארץ כתוצאה מהתפשטות בריכות הדגים ובריכות האיגום. גם בעיתון "על המשמר" נכתב ב-14.1.1953: "אויב מסוכן של הדגים הוא הלוטרה (כלב הנהר) המסב נזקים גדולים בחושקו דווקא בדגים גדולים, ובמיוחד באימהות".

מבנה גופן של הלוטרות מותאם לשחייה -צילום עזרא חדד, מבנה גופן של הלוטרות מותאם לשחייה -צילום עזרא חדד

הלוטרות סבלו בעבר מרדיפה קשה ביותר במסגרת ציד באמצעות כלבי ציד, שנחשב לאכזרי מאוד. לציד הלוטרות יש שורשים קדומים בבריטניה עוד מתקופת מלכותו של הנרי השני, אשר קבע ציד לוטרות מלכותי בשנת 1175, ובמשך יותר מ-500 שנה נחשב ציד הלוטרות לספורט המלכים. תחילה ניצודו הלוטרות עבור פרוותן, בהמשך לשם הגנה על מלאי הדגים ולבסוף לשם הספורט.

במאה ה-19 עלה ערכן של הלוטרות, שנחשבו למטרות ציד אציליות, ומסעות ציד מסודרים התקיימו בעמקי הנהרות ברחבי בריטניה. במאה ה-20 מוסדו אזורי הציד ומסעות הציד נהפכו למסורות לקטילת לוטרות. בשנים 1955-1950, למשל, חיסלו 13 חבורות ציד הלוטרות שהיו אז בבריטניה 1,212 לוטרות. למזלה, אוכלוסיית הלוטרות עמדה באובדנים האלה. ההרג התבצע באחת מתוך שתי שיטות – באמצעות כלבי ציד או באמצעות חנית דוקרנית, שהוכרזה בכמה ממועדוני הציד כבלתי לגיטימית.

עצימות הציד ירדה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ובשנת 1976 נותרו תשע חבורות ציד, אך ציד לוטרות המשיך להיות פופולרי יחסית בבריטניה עד לשנת 1978, עת הפכה הלוטרה לחיה מוגנת על פי חוק במדינה זו.

החיים במים

גופה של הלוטרה מותאם היטב לחיים במים. היא בעלת חוטם משופם, אוזניים קטנות ועגולות, גוף ארוך ומפותל, פרווה עבה, רגליים חזקות וקצרות, כפות רגליים בעלות קרומי שחייה רחבים וזנב שרירי הפועל כהגה-כיוון.

בשחייה אטית הלוטרות משתמשות בארבע רגליהן ב"דיווש כלבים", ובהאצה הן מצמידות את הגפיים הקדמיות לצדי הגוף ומכות בגפיהן האחוריות בכוח רב. צורתה השטוחה של הגולגולת שלהן מאפשרת ללוטרות לנשום ולהתבונן בסביבה מבלי שייאלצו להגביה את ראשן מעל פני המים וכך הן מוסתרות כמעט לחלוטין.

גם מבנה פרוות הלוטרה מספק את הבידוד התרמי הנחוץ לאורח החיים הימי שלה. הפרווה סמיכה ובעלת שני סוגי שיער – שכבה חיצונית של שיער מגן ארוך וגס ושכבה תחתונה של שיער צפוף, הנראה כמעט כמו העור עצמו. השכבה התחתונה לוכדת שכבת אוויר מבודדת, המסייעת בשמירה על חום הגוף במהלך שחייה או צלילה ממושכות.

לוטרות גם מסוגלות להתאים את קימור עדשת העין שלהן לראייה מתחת למים, כך שבאור בהיר הן רואות מתחת למים באותה בהירות שבה הן רואות מחוץ להם. בלילה ובמים עכורים עליהן לסמוך על זיפי השפם הארוכים והרגישים כדי לחוש בטרף.

ממחקרים שנערכו בבריטניה עולה כי הלוטרות ניזונות בעיקר מדגים, המהווים 95-70 אחוזים ממזונן. גם סרטני נחלים הם פריטי טרף חשובים בהתאם לעונה ולזמינותם. הלוטרות ניזונות גם מדו-חיים ומנחשי מים ולעתים גם מציפורים ומיונקים קטנים.

סמני שדה

בישראל יש מעט מאוד מקומות שבהם אפשר לצפות בלוטרות בטבע, אבל אפשר להבחין בנוכחותן בשטח באמצעות סימני השדה הבולטים שהן מותירות אחריהן. כל המחקרים על תפוצתן בישראל ובעולם נסמכים על פרשנות של סימני השדה.

גללים. הלוטרות מותירות גללים ולעתים הפרשות דמויות ג’לי ברחבי תחום המחיה שלהן. כשהגללים מתייבשים צבעם דוהה לאפור והם מתפוררים ונראים כמו אפר סיגר. הריח שלהם דומה למושק.

עקבות. עקבות ברורות של כל חמש האצבעות אפשר למצוא בבוץ רך, אך בדרך כלל ארבע או שלוש אצבעות בלבד נראות לעין וקל לבלבל בין עקבות הלוטרות לאלה של יונקים אחרים. בניגוד לעקבות של כלב או שועל, למשל, בעקבות של הלוטרה יש תכונה של א-סימטריה.

שיירי מזון. לוטרות מותירות אחריהן שאריות דגים וצפרדעים, אבל קשה להבחין בינן לאלה שמותירים טורפים מתחרים, אלא אם כן טביעות כף רגל או גללים נמצאים בקרבתן.

עקבה של לוטרה- צילום נעה ולצר, עקבה של לוטרה- צילום נעה ולצר

תפוצת הלוטרות בישראל

כתב עמית דולב

עד ראשית המאה ה-20 היו הלוטרות נפוצות בישראל בכל נחלי החוף, מגבול לבנון ועד נחל שורק, וכן לאורך אגן הירדן ממקורותיו בצפון ועד לים המלח, כולל אגם החולה והכנרת. הירדן הדרומי, עמק בית שאן-חרוד ועמק יזרעאל שימשו כמסדרון אקולוגי חיוני של בתי גידול לחים, המקשר בין אוכלוסיית אגן הירדן לאוכלוסיית מישור החוף. הלוטרה היא טורף-על במארג המזון של בית הגידול הלח בישראל, ונוכחותה במערכת האקולוגית היא סמן חשוב לבריאות המערכת ולמגוון הביולוגי בה.

ואולם, בעשורים האחרונים חלה הרעה דרמטית במצבן של אוכלוסיות הלוטרה בארץ ובתפוצתן. תוצאות הסקרים השנתיים, שנעשים בכל שנה משנת 2000 על ידי רשות הטבע והגנים ומרכז היונקים של החברה להגנת הטבע, מלמדות כי צמצום האוכלוסייה הולך ומחריף. כמו בשנים הקודמות, גם ממצאי סקר הלוטרות שנערך בחודשים פברואר ומרס 2019 על ידי ושמוליק ידוב ורוני שחל ממרכז היונקים של החברה להגנת הטבע ועל ידי, כאקולוג מחוז צפון ברשות הטבע והגנים, מצביעים על הימצאות אוכלוסייה יציבה יחסית בנחלי עמק החולה, סביב הכנרת ובנחלים הנשפכים אליה מצפון. בשנה שעברה התגלו כמה ממצאים העשויים להעיד על הימצאות לוטרות אף באתרים דרומיים יותר לאורך הירדן הדרומי – בשפכי הנחלים תבור, יששכר וחרוד, ואולי אף על תחילתה של התפשטות דרומה לאורך הירדן הדרומי. משום כך מודגשת חשיבותה של מערכת הירדן הדרומי כנתיב מעבר והתפשטות מרכזי של הלוטרות דרומה ומערבה.