מאז מסע בני ישראל במדבר השלווים עדיין ניצודים אך במגבלות החוק

השלו המקראי מזוהה היום על ידי חוקרים עם השלו הנודד, עוף בינוני בגודלו שצבעו כצבעי המדבר ונמצא באירופה, במרכז אסיה ובאפריקה הטרופית. גם בישראל אוכלוסייה קטנה של שלוים.

עשרות אלפי שלוים נודדים בכל סתיו דרומה מאירופה ואסיה דרך חופי הים התיכון במסע לילי של כ-750 ק"מ אל מצרים, שם הם שוהים בתקופת החורף בטרם יחזרו באביב לקנן בארצות מוצאם. תופעת טבע זו הותירה את רישומה כמה פעמים במקרא בתיאור יציאת מצרים. תושבי צפון סיני ורצועת עזה הכירו היטב את מנהגי השלו. הם נהגו לפרוש רשתות לשלווים וללכוד אותם בהמוניהם. שלווים רבים שחמקו מהרשתות, חיפשו מסתור תחת צמחים מדבריים וגידולים חקלאיים, ומכיוון שהיו תשושים לאחר המסע הארוך ניתן היה לצודם בקלות.

כבר בימי המנדט הבינו השלטונות שהציד המסיבי עלול להביא כליה על השלו ועל כן קבעו לו מגבלות. החוק קבע את המועד שבו מותר להציב רשתות ציד ואת מספרן. אחרי מלחמת ששת הימים הוציא גם הממשל הצבאי של מדינת ישראל צווים המגבילים את הציד. בכל זאת, הציד הקשה והריסוס המסיבי בשדות החקלאיים נתנו את אותותיהם. אוכלוסיית השלווים בטבע קטנה והלכה במשך הזמן.

גל אריאלי, לשעבר מנהל אגף חקירות ומודיעין ברשות הטבע והגנים

מציין שהשלו מוגדר בחוק בישראל חיית בר המותרת בצייד. אולם החוק מגביל את שיטות הצייד המותרות כדי לשמור על אוכלוסיית השלווים: אין לצוד שלווים עם רשתות ומלכודות ואין לאסוף ביצי שלווים מהקינים. כדי לשמור על אוכלוסיית השלווים של ישראל מתיר החוק לצוד אותם רק בעונת נדידת הסתיו בה נראים בשטח בעיקר הפרטים החולפים דרך ישראל בחזרה אל ארצות מוצאם ולא אוכלוסיית הבר המקומית.