מיומנו של פקח

שם כתב: איל מילר, עמרי עומסי וגיא לויאן 06.12.2020

בעבודת הפיקוח ברשות הטבע והגנים יש הרבה שטח, התמודדויות ואתגרים מכל הסוגים, אבל יש גם רגעי חיבור מרגשים לעולם החי ששווים את הכול. הינה הצצה קטנה בכמה רגעים יפים שהפקחים הימיים שלנו שיתפו איתנו.

צילום דוד חלפון צילום דוד חלפון

איל מילר: פגישה עם כרישה

בעונות המעבר ים תיכון שלנו יודע להתהדר במים צלולים בצבע טורקיז נקי, בראות לעשרות מטרים ובחזות שקטה כאילו זה לא ים אלא בד אלסטי שגיהצו על קרש. אני אוהב לנצל את הימים האלה לשחייה מחוף בצת, להקיף את האיים שחף ונחליאלי ולחזור לחוף. בשחייה בזריחה  אתה רואה את השמש עולה מעל הר מירון עם כל הרמת ראש כדי לשאוף אוויר, והיא צובעת בצהוב את טיפות המים שנופלות מהיד בתנועות החתירה. הנדנוד החד־גוני של הגוף בתוך המים, כמו מטוטלת, מכניס אותך למצב נפשי נקי שבו כמעט שום מחשבה לא עוברת בך ורק רחש פגיעת כף היד במים מצלצלת לך בראש. הנוף בקרקעית משתנה מחול לסלע שטוח ולמקבצי סלע קטנים, ואז… אחרי עשרים דקות בערך ובמרחק קילומטר אתה מגיע לשולי האיים נחליאלי ושחף. צידם המזרחי רדוד ויורד לעומק שני מטרים ואילו בצידם המערבי עומק המים הוא 8—10 מטרים. סביב האיים הנוף שונה לגמרי. משטר הזרמים, מפגש הגלים בסלע והמרחק מהחוף מושכים אליהם להקות דגים מכל המינים המאפיינים את הים התיכון: דקרים, סרגוסים, סלפיות, צניניות, צבים, ועוד ועוד. אם נזרוק תייר ממטוס לתוך כל הטוב הזה הוא יוכל לחשוב בקלות שנחת בקרבת אחת השוניות בקאריבים.

להקת סלפיות ממערב לאיים שחף ונחליאלי צילם- איל מילר

לפני שבוע באחת השחיות הגעתי לאי נחליאלי בשעה 6:15 בבוקר. הזריחה רק החלה. הקפתי את האי מדרום ובתוך כל "אקשן" השחייה והדגים זיהיתי להקה ענקית של צנינית אטלנטית (טרכון) ובה מאות פרטים. הלהקה שחתה בכיווני והתפצלה מימיני ומשמאלי במעין תנועה של  פתיחת רוכסן, ועל הקרקעית, בעומק שלושה מטרים בערך, נגלה לעיניי כריש שנע תחתיי בשחייה מהירה בעקבות להקת  הצניניות. על אף שמפגשים עם כרישים אינם זרים לי, המפגש הזה הפתיע אותי מאוד. הרגשתי דופק מואץ. נזכרתי שיש לי פצעון קטן בברך וחששתי שהוא עשוי למשוך את הכריש אליי, אך לאחר חמש שניות לערך הוא התרחק ואני המשכתי בהקפת האיים וחזרתי  לחוף. בשחיית מים פתוחים קורים דברים מפתיעים. למי שלא התנסה אני ממליץ בחום וגם בקור. ☺

מסלול השחייה מחוף בצת לאיי ראש הנקרה. צילום לוויני

 

 

עמרי עומסי: מה שקורה במפרץ אילת

 

מנטה במפרץ אילת. צילום: עומרי עמסי

באילת – המקום שבו מדבר קיצון שומם למראית עין נוגע בשונית טרופית משגשגת ואין סופית כביכול – הטבע יוצר ניגוד מרהיב עין. בקיץ הבדלי הטמפרטורה בין הרטוב ליבש מגיעים לכעשרים מעלות – מן ההר הגבוה באזור, שבשטחי ישראל מתנשא לגובה כ־800 מטרים, עד הנקודה העמוקה ביותר בים, כ־700 מטרים מתחת לפני הים. אך שלא כמו המדבר הפרוס לפנינו, בים לא נצליח באמת לדעת עד הסוף מה מסתתר מתחת למים, ובמהלך השנים מצטיירת אט אט תמונה שהאין סופי הוא אשליה, ושהטבע באשר הוא הינו רגיש ופגיע ושינויים גלובליים ניכרים בו ובכל מקום.

מנטה במפרץ אילת. צילום: עומרי עמסי

אחרי ארבעה עשורים באילת דווקא בנקודת זמן זו ואולי בגללה יוצא לי לפגוש יצורים שתמיד חשבתי שקיימים רק באגדות ובאיים המלדיביים. בחודש האחרון זכיתי לצפות ולתעד שני מפגשים עם הבטאי הגדול בעולם, מנטת ענק (Mobula birostris). המפגש הראשון התרחש בשמורת האלמוגים. מפגש של כדקה וחצי, אך ההרגשה הייתה שזה נצח. באותו חודש, תוך כדי פעילות פיקוח בחוף הצפוני באילת, הזדמן לי המפגש השני. הפעם עם פרט מעט קטן יותר ובמים רדודים – פחות מעומק חמישה מטרים. הוא הגיח מולי בשלווה ועבר מעל ראשי. תצפית זו מצטרפת לעוד כמה תצפיות חריגות. בחודשים האחרונים פגשתי ותיעדתי להקות דגיגים שטורפים רבים צדים אותן, כרישי לווייתן, טריגונים ממינים שונים וצבי ים. חברים שמכירים את פועלי במפרץ מתבדחים וטוענים שהים אומר תודה. אני מקווה שאנחנו לא טועים בפירוש השפה שלו. אולי בשפתו אין זו אלא זעקה מרה לעזרה.

סוסון ים במפרץ אילת. צילום: עומרי עומסי.

 

גיא לויאן: מופע בזריחה

יש ימים שבהם אני מפליג וצופה בים שעות מבלי להבחין בבעל חיים אחד, ימים שבהם הים הוא כמו מדבר כחול אינסופי ושומם. אך מדי פעם אני זוכה בתצפיות מיוחדות ונדירות, והן מזכירות לי עד כמה הים שלנו מיוחד ויכול להיות פראי, ואיזו זכות יש לי להגן עליו.

כך היה בבוקר סתווי אחד. עם אור ראשון יצאנו לים לעוד הפלגת פיקוח שגרתית, וכעבור זמן קצר הבחנו בספינת מכמורת שנדמה שאנשיה דגים באזור אסור. איגפנו אותה במהירות והגענו אליה (הם דגו כחוק) ופתאום באופק נראה זוג סנפירי גב ואחריו עוד ועוד.

צילום גיא לויאן

בשניות מצאנו את עצמנו מוקפים בלהקת דולפיני הבית של ים אבטח – 15 דולפינים מצויים ובהם 3 גורים קטנים. הדייגים הרימו את הרשת והלהקה הקיפה בקפיצות את ספינת המכמורת כדי ליהנות מהדגים שבורחים מתוכה ולזכות בארוחה קלה. עד מהרה הגיעו השחפים והצטרפו לחגיגה בצהלות אופייניות. דקות ארוכות זכינו לצפות נפעמים במופע קפיצות ומרדפים של הדולפינים בזריחה, אם כי גם חששנו שמי מהם עלול להסתבך ברשת ובחבלים של הספינה.

צילום גיא לויאן

אחרי שהדייגים סיימו וחזרו לסיבוב דיג נוסף הבחנו לפתע שטריגון חד־אף הצליח לברוח מהרשת, והוא שוחה אלינו וצולל במהירות חזרה לקרקעית. המשכנו צפונה עם הדולפינים והם המשיכו להעניק לנו רגעים נדירים של מבטים קרובים מתחת לחרטום וקפיצות וירטואוזיות בשובל גל הירכתיים שיצרה סירת הפיקוח.

פתאום משום מקום עף לכיווננו בהתקפיות טיל בליסטי בדמות בז עצים במרדף אחר פרפר כלשהו, וכמעט יירט אותנו. הבז הביט בנו במבט חודר וחזר לעומק הים. למזלי התעשתתי מהר והצלחתי לצלם תמונה אחת טובה.

בז עצים צילום גיא לויאן

המשכנו בהפלגה ולאחר כדקה קלטנו שהבז לא רדף אחרי פרפר אלא אחרי עלווית אפורה בנדידה (ציפור ששוקלת 9 גרם ונודדת מסיביר לאפריקה בסתיו). העלווית תפסה מחסה בסירה מפחד מפני הבז ולא הסכימה לעזוב עד שהייתה בטוחה שהוא הסתלק.

עלווית אפורה צילום גיא לויאן

כך מצאנו את עצמנו מפליגים עם חברתנו החדשה, הקמע, עד שהתעופפה לה, ואחרי כמה שניות חזרה והתיישבה לי על היד, אמרה תודה והמשיכה לנדוד. ואם כל זה לא הספיק אז המשך ההפלגה היה רצוף מתיחות ומרדפים של דגים טורפים אחרי להקות ענקיות של דגיגים. היום הסתיים בהרגשה שמשהו טוב קורה בים.