סיפור ההתחלה של רשות הטבע והגנים

מעל 20 שנים אני עובד ברשות בתפקידים שונים, מעוזר מנכ"ל ועד היום, ותמיד סקרנה אותי ההיסטוריה של הארגון הזה. אני מאמין גדול שבלי להבין את ההיסטוריה קשה לחשוב היום על עתיד אחר. אין לי ספק שכדי להבין האם לשנות ולֶמה לשנות צריך להבין את השורשים.

הסיפור שאספר הוא סיפורה של אֶרץ, של מורשת וטבע, של גנים ושמורות, זה הסיפור שלי, שלָךְ וֶשלךָ, שלנו, זה הסיפור של רשות הטבע והגנים.

את הסיפור הזה אפשר להתחיל מגיאולוגיה וגיאוגרפיה

למרות מידותיה הקטנות של ארץ ישראל היא מהווה גשר בין 3 יבשות. במרחק קצר יש בה ים תיכון, ים המלח והכנרת. יש בה מגוון שטחים ואזורי אקלים. כל אלו והיותה על ציר נדידת העופות יוצרים מגוון גיאולוגי וביולוגי נדיר. בישראל מספר מיני עופות שווה למספרם באירופה, ומספר מיני העטלפים אצלנו גדול מאשר ביבשת הצפונית. בישראל 2600 מיני צומח מתוכם 130 שייחודיים רק לארץ, וגם 700 מיני בעלי חוליות מהם כ- 450 מיני ציפורים.
בל נשכח שבגלל אותו הגשר, רב בישראל העושר הארכיאולוגי. עשרות אלפי שנות יישוב יצרו צפיפות ארכיאולוגית שאין לה אח ורע בעולם.

אפשר להתחיל הסיפור בשיבתו של עם לארצו ורצונו לבנות ולפתח, להיות אדון לעצמו במדינתו. ולבנות. לבנות הרבה. לשלש, לחמש ולעשר את האוכלוסייה שמנתה 600,000 אלף יהודים עם קום המדינה.
פיתוח, תשתיות וחקלאות – סיפור הציונות. המדינה הצעירה מתמקדת בפיתוח כלכלי וקליטת עלייה. אין לה כסף, זמן וגם חשק למותרות. היסטוריה וטבע טובים לספרים ולמיתוסים. לא לשטח.

אפשר להתחיל הסיפור בהשפעת האדם המודרני. בכריתת יערות מאסיבית, הכנסת כלי נשק פולטי אש למרחוק, בבניה. כך נעלמו להם מינים רבים של בעלי חיים ובהם יונקים גדולים כדובים ונמרים. גם ההיסטוריה כוסתה בושה. בתקופת המנדט נערכו חפירות ארכיאולוגיות רבות ואחריהן האתרים ננטשו, נבזזו, נשכחו.
אתרים אחרים נעזבו עוד קודם. ההזנחה של אתרים היסטוריים נהפכה לעובדה ונמשכה גם לאחר הקמת המדינה שהייתה עסוקה בהתבצרות והישרדות. אתרי מורשת מרכזיים שוממים, יבלית, דרדר וחול מכסים אותם, שוד עתיקות למען בצע כסף. התיירים הרבים שמגיעים לישראל הצעירה מתלוננים על הזנחת האתרים ההיסטוריים, היעדר תשתיות ואפילו היעדר דרכי גישה נוחות לביקור. עבור התיירים פלא הקמת המדינה היהודית מאבד מקיסמו.

אבל אני בוחר לספר על אנשים. אנשים עם חזון, עם תפקיד, עם תשוקה להשאיר חותם על הארץ.

המערכה הראשונה של הסיפור שלי מתחילה באמצע שנות החמישים

בגלל הסכמים עם ממשלת ארצות הברית מצטבר בקופת המדינה כסף שאפשר לנצלו רק למטרות ייעודיות. כאן אנו פוגשים את יגאל ידין, מפקד צה"ל בפועל בימי מלחמת העצמאות, הרמטכ"ל השני, ארכאולוג בכיר שחפר את מצדה ואתרים אחרים ושחקר את המגילות הגנוזות, חבר כנסת מטעם ד"ש, חתן פרס ישראל.
יגאל ידין נקרא לדגל ומקים גוף התנדבותי, האגודה לשיפור נוף הארץ, שמנצל את ההזדמנות לפיתוח 3 אתרים. זו הייתה הזדמנות פז כיוון שהמדינה לא הייתה משקיעה לירה אחת לטובת האתרים הללו. כחלק מתפיסתה לשיפור הנוף האגודה משקיעה 20 מיליון לירות ישראליות לשיקום עבודת התשתית של המוביל הארצי ולשיפור נופה של העיר העתיקה בעכו. האגודה מהווה גורם חוץ ממלכתי ופעולת המתנדבים מוגבלת.

כאן מצטרף לעלילה טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנהל החברה הממשלתית לתיירות. לאחר מלחמת ששת הימים, ישמש קולק כראש העיר הראשון של ירושלים המאוחדת. חתן פרס ישראל.
בגלל המשמעות הכלכלית והתדמיתית השלילית של חזותה העלובה של הארץ, קולק מקים את המחלקה לשיפור נוף הארץ ופיתוח אתרים היסטוריים. לא לקח זמן רב והבוסים מבינים כי למחלקה צריך אדם מבוגר עם יכולות ניהול ולתפקיד נבחר יעקב ינאי, יאן. תת אלוף, קצין קשר ראשי, סגן מנהל משרד האוצר, משנה למנכ"ל משרד הביטחון. זה האיש שאמור לספק את הסחורה. במחלקה פעילים ארכיאולוג, אדריכל נוף, משורר, עורך עיתון. המחלקה שמה לעצמה מטרה לפתח את תרבות הנופש הישראלית מחד ולהקנות ערכים לאומיים על ידי פתוח אתרים ארכיאולוגיים, המחשתם ומתן הדרכה בהם. בתחילה מטפחת המחלקה את בתי הכנסת העתיקים של ברעם ובית אלפא, חופי ים ליד הערים העתיקות קיסריה ואשקלון ועוד.

יאן, שלא רצה מסביבו שרי ממשלה שיפריעו לעבודה שלו, לחץ להישאר כפוף לראש ממשלה שהנושא לא עניין אותו, ולמנכ"ל חזק ומגבה שמנע מהמחלקה להיטמע בהמשך במשרד התיירות.
אני מניח שזו הסיבה שמאוחר יותר יאן הציע לממשלה שלא תעביר תקציבים לרשות. הייתי מנסח זאת כ"אתם אל תעבירו לי ואתם אל תפריעו לי".

אגודה פעילה אחרת היא האגודה להגנת הטבע. לא להתבלבל. זו עדיין לא החברה. אחד המובילים של האגודה הוא היינריך מנדלסון, יקה, זואולוג, ממקימי אוניברסיטת תל אביב ומייסד החוג לזואולוגיה, נחשב כאבי שמירת הטבע בישראל, זוכה פרס ישראל. מנדלסון לימד שני סטודנטים, שאופיים שונה וביניהם כמעט עשור שנים.

המבוגר, בן שלושים בערך הוא עזריה אלון – אוהב טבע, קיבוצניק מבית השיטה, מדריך נוער, מורה, מדריך טיולים, עיתונאי וסופר, חתן פרס ישראל, זוכה ספר השיאים של גינס על הגשת תוכנית הרדיו שלו במשך מעל 50 שנה.

השני הוא אמוץ זהבי, נלהב, ידען ודעתן, נחוש, לימים מנהל החברה הלגנת הטבע, פרופסור, מפתח תורת ההכבדה.
בשנת 1953 מוכרז מבצע לאומי רחב היקף – יבוש החולה. כאן המקום לשלב בסיפור את יוסף וויץ, מנהל קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות, ייעור וברכישת קרקעות בארץ ישראל בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות. כונה בשם "אב היערות" והיה המנהל הראשון של מנהל מקרקעי ישראל. בנו יחיעם, נהרג בליל הגשרים ועל שמו קיבוץ יחיעם שבצפון. וייץ הוא איש חזק שהכול, כמעט, נהיה בדברו, בפרט מה שקשור לקרקע.

זכרו את התמונה הזו כי מקל שמופיע במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה, או משהו כזה.

נחזור לחולה. קק"ל מכריזה על מבצע ליבוש של 100 אלף דונמים מימת החולה לטובת הכשרת שטח חקלאי ליישובי הסביבה. היא פותחת את הפקק של ה"אמבטיה" הזו על ידי פיצוץ מדרום לאגם, ופתיחת הסכר הטבעי לירדן ופותחת תעלות ומפעילה כלים כבדים להשלים את המלאכה. כאן נקראים בשם עצמם לדגל מספר חובבי טבע שגם מבינים דבר אחד או שניים בטבע ובהם מנדלסון, עזריה אלון ואמוץ זהבי, שבחוצפה רבה הצליח במאבק מול וייץ שרבים פחדו מפניו.

מאבק אנשי הטבע מביא להשארת כמה אלפי דונמים כשטח מיועד לשמירת טבע, לא הצלחה מרשימה, אבל המאבק על החולה גיבש מודעות וגרעין של בעלי עניין שרצו לייצר גוף חזק שייתן קונטרה לתנופת הפיתוח חסרת האחריות, לדעתם. לאחר ששכך מאבק החולה הוקמה בדצמבר 1953 החברה להגנת הטבע.
כדי להיות בעניינים ממנה אמוץ זהבי, מנהל החברה, פקחים ורכזים אזוריים שתפקידם למנוע ציד לא חוקי, לשלב שיקולים אקולוגיים במוסדות התכנון ולחנך.

משרד החקלאות, שבנוסף לחקלאות אחראי גם על המים, הקרקע, היער, המרעה והציד בישראל משמש גם הוא שחקן חשוב על הבמה שלנו. החברה להגנת הטבע דוחפת את שר החקלאות להפוך את מחלקת הציד למחלקת שמירת טבע. מה יותר ברור מזה? במחלקת הדבורים שבמשרד החקלאות היו במקרה שולחן וכיסא לא מיושבים ומה יותר טוב להושיב עליהם את עוזי פז הפקח מאילת, שנשלח על ידי אמוץ זהבי לנהל את המחלקה, שכולה הייתה הוא עצמו בלבד.

פז, לוחם ואוהב טבע, מורה, דוקטור, סופר וכותב מחונן, ייהפך מרגע זה לדמות מפתח בשמירת הטבע… עד עצם היום הזה..
זהבי לא נח ואנשי החברה מתחילים לסמן מקומות ראויים בישראל כשמורות טבע ולדחוף בכל דרך ועם כל הקשרים הענפים של חברי החֶבְרָה את נושאי שמירת הטבע הישראלים.

די מהר מבינים בכירי החברה כי אנשיהם עובדים ללא סמכות ובמגבלות תקציב וששמירת טבע נכונה דורשת גוף ממשלתי. זה הזמן לדעתם לקדם רשות ממלכתית עם סמכות ותקציבים.
אה.. שכחתי עוד אנקדוטה קטנה אבל מעניינת. בראשית שנות ה- 60 ישנו רעיון לצרף למחלקת שיפור הנוף את עובדי היער ושמירת הטבע במשרד החקלאות, כלומר את עוזי פז. ינאי מתנגד משיקולי פנסיה וזכויות, אבל אם היה יודע מה צופן לו העתיד, יתכן שהיה לוקח את ההצעה בשתי ידיים.

ועתה נעבור למערכה השניה הקרב שלפני הקרב

כולם מכירים את חורשת טל, אבל כמה יודעים על קרב אדירים שנערך שם ושהוכרע בעזרת מקל שחרץ גורלות?
החורשה היא שריד ליער אלוני תבור שהיה בישראל. היו בה 240 אלוני תבור עתיקים, ארבעה מעיינות וריכוז נדיר של סחלבים, אָחָד עשר מתוך עשרים ושמונה מינים בישראל.

בשנת 1959 מתכננת המחלקה לשיפור נוף הארץ, ביחד עם קק"ל והמועצה האזורית, להקים פארק נופש אזורי וארצי מיוחד בחורשת ה- 40, שתיקרא מאוחר יותר חורשת טל. משטח טבעי יחסית נרקמת תכונית פיתוח, שמקדמים אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, גם הם יקבלו לימים את פרס ישראל. בתוכנית מופיעים שימור וטיפוח העצים העתיקים, הסדרת צמחים מקומיים והוספה, הכשרת משטחי דשא, הטיית פלג הדן כדי ליצור אגם רחצה ובריכות נוי, התקנת דרכים, שירותים ושירותים נוספים. נופש במיטבו לאנשי האזור ולתושבי הערים הגדושות.

זהבי, מנדלסון ואחרים נרתמים לקרב נוסף. זהבי כותב ליגאל ידין כך: "כשם שלא תעלו על דעתכם שחזור אתר היסטורי ללא פיקוח ארכיאולוג, לא יתכן גם שיפור באתר טבע ללא השגחת ביולוג".
איך שדברים אינם משתנים.
יאן לא מתבלבל וכותב לראש המועצה דברים ברורים: אודה לך אם תבקש את האיש הממונה על כך להתקשר עם מר זהבי ולהסביר לו שאין אנו משנים את הטבע".
גם זו דרך להוריד נודניק.

איך נגמר הסיפור?

במסגרת סיור וישיבה בין הניצים התווה ויץ, אותו אחד מקק"ל באמצעות מקל ההליכה שלו, קו על הקרקע והכריז שכל מה שמדרום לקו יהיה שמורת טבע, וכל מה שמצפון — פארק לאומי.
כך סגרו עניינים פעם.

לאחר 6 שנות עבודה יאן חש את לחץ הבנייה שמכרסם את האפשרויות של המחלקה ומאידך את חוסר יכולתו לקדם את פיתוח תכנית הפארקים שהכין משרד הפנים ללא חוק מלווה. הוא לוחץ על טדי קולק, שלוחץ על בן גוריון שמגיש הצעת חוק בשם הממשלה כולה. ההצעה מדברת על רשות אחת, רשות הגנים הלאומיים (כי אסור להגיד "פארקים" ליד בן גוריון, שומר השפה העברית), שתטפל בשטחים שמתאימים להיות גנים לאומיים, מקומות בידור, נופש, לימוד הטבע ותולדות הארץ.

פז, זהבי ואלון מתמתחים אלי קרב. יריב אידיאולוגי נחוש.
זהבי ופז חוששים מ"שימור הטבע" שיעשה על ידי ידין וינאי, שימור שכולל הרבה דשא, גידור ותשלום. היום היינו קוראים לזה גן עירוני, אבל המושג אז עוד לא היה מוכר.

וכך בשנים 1962 ו- 1963 מסתמן קרב איתנים, שכולם נרתמים אליו בחפץ לב. זה קושר את שר הפנים, בן קיבוצו, וזה קושר את המנכ"ל הפטרון, זה לוחץ מכאן וזה כותב משם. מלחמת גוג ומגוג.

דובר הלוחמים נגד מגמת הטיפוח על חשבון הטבע נמצא ממש בכנסת. זהו חבר הכנסת יזהר סמילנסקי, המוכר יותר כס. יזהר, סופר מוערך על הכול, יודע כתוב ודָבֶר. הוא מציג את מקרה חורשת טל כאבן בוחן לצורך בהפרדת רשויות בין הציבור שרוצה שמירה להנאתו לבין הציבור שרוצה לשמור להנאת הטבע.
על דוכן הנואמים בכנסת הוא אומר: "ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים. אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא יחנוק… שני צדדים צריכים לחוק זה. צד הציבור מזה וצד הטבע מזה, אלא שהאחרון אילם. קל יותר לנסח משאלות הציבור […] נוף, בידור, לימוד וקצת שלווה. ומי שמשרת את הציבור בכל אלה, ישרתנו גם באלה. אולם מה יהיה צד הטבע? מי יהיה לו לפה?" כך סמילנסקי.

יציאתו של הח"כ הסופר כנגד הצעת החוק המקימה רק רשות מפתחת גורמת לבן גוריון לנקוט בצעד לא מקובל, ולהגיש התנגדויות להצעה שלו עצמו.

הצעת החוק עוברת למאבקים פנימיים בתוך ועדת כנסת מיוחדת שדנה בעניין. לאחר דיונים רבים וניסיונות השפעה של כולם על כולם, מגישה הועדה הצעה שקובעת כי יש צורך בשתי רשויות נפרדות. אחת שתעסוק בגנים לאומיים ופיתוחם והשנייה שתעסוק בשמירת טבע. כפי שהיטיב לתאר סמילנסקי רשות אחת תעסוק ב"לעובדה" והשנייה תעסוק ב"לשומרה".
רק שבקיץ 1963 הכנסת עמדה להתפזר ולערוך בחירות מוקדמות. יאן חשש מעצירת החוק אבל גם אנשי הטבע חששו מנסיגה ולכן לכולם היה אינטרס להעביר את החוק במהירות. זאת בתוספת אחת חשובה שלא דובר בה ברוב הזמן. הוספת פרק ערכי טבע.
עוזי פז יודע ששמירה על מה שאינו בתוך שמורות הטבע העתידיות לא מקבלת מענה בחוק והיא מבוססת על מצפון, שהוא דבר חמקמק. לכן ועדת השרים לחקיקה מוסיפה פרק שעוסק בהגנה על ערכי טבע בכל שטחי המדינה. זהו פרק שאינו מאפיין רשויות שמנהלות שטחים מוגנים בעולם.

עד פיזור הכנסת הושלם החוק והעבר בקריאה שניה ושלישית. מזל טוב. המלחמות נגמרו ועת העשייה החלה. רג"ל ורש"ט, רשות גנים לאומיים ורשות שמורות הטבע, יוצאות לדרך.

כעת אנו נכנסים בשקט למערכה מספר שתיים וחצי

בינואר 1964 יושב המנכ"ל הראשון של רש"ט, עוזי פז, בקריה בת"א עם אנשיו. הם רוצים לקדם שמורות טבע ידידותיות כחלון לפעילות הרשות החדשה וכקונטרה לעבודה של רג"ל.

מעבר לכביש מסתכלים אמוץ ואנשי החברה בפרי יצירתם ומחפשים דרכי השפעה על הרך היילוד. הם חושבים שעוזי פז הוא איש טבע בכל רמ"ח אבריו אבל ל"בייבי" שלהם נדרשת נחישות, כריזמה, יוקרה וקשרים להשגת המטרות. הם מחפשים ומוצאים את כל אלה ועוד באברהם יפה, אלוף פעיל בצה"ל.

יפה, בן המושבה יבנאל, ממקימי תל עמל, איש פלוגות הלילה של וינגייט, חייל בצבא הבריטי ובהגנה, מג"ד בגולני של מלחמת העצמאות, מפקד אוגדה במבצע קדש שכובש את שארם א-שייח, גיבור לאומי בעל קשרים וכישורים הוא האיש שלהם.
למרות היותו חובב צייד הם יודעים שהוא מכיר היטב ומוקיר מאוד את הארץ. למרות היותו בשירות פעיל יפה מקבל אישור להיות גם יו"ר מועצת רשות שמורות הטבע וכמה חודשים לאחר מכן הוא פורש מהצבא ובמאי 1965 מתמנה למנכ"ל הרשות בעוד עוזי פז מתמנה לסגנו. יפה גזר על עצמו להפסיק לצוד אבל הפקחים החדשים שבחר היטיבו במלאכה זו.

אמוץ זהבי חשב שהרשות תהיה זרוע ביצועית ואילו החברה תיתן את המעטפת האידיאולוגית. זו אחת הסיבות שלצד הפקחים המגויסים התקיים בן כלאיים שנקרא "שח"ל", שיתוף חברה לרשות, ומשמעו שפקחי החברה עבדו עבור הרשות.
אבל הקונפליקט בין עולמם של אנשי ההתיישבות העובדת, מדריכים ואנשי חינוך עדינים שאינם מקללים לעולמם של הפקחים הציידים, אנשי צבא מסוקסים שמגהקים ומקללים היה גדול. תוך זמן קצר הבין גם יפה שהמשבות של אמוץ הן בסדר אבל לא בבית הספר של הרשות, ושפקחי החברה נאמנים לחברה ולא לו, ולכן הפסיק את שיתוף הפעולה.

כך התפצלו התפקידים. החל"ט פנתה להיות כלב השמירה ולמחנך של שמירת הטבע והרשות התמקדה בביצועים.
יפה, הבולדוזר, הגשים את מה שזהבי רצה.. בניגוד ליאן המסתפק בשטחים מצומצמים, גישתו של יפה, אוהב האוכל, מתוארת בלשונו הציורית: "אם יש לך עכברים במזווה, כדאי שתתחיל עם עוגה מספיק גדולה".
יש המספרים כי בדיון עם משה קול, שר התיירות, על הקמת שמורת טבע חדשה, יצא יפה לרגע קל לשירותים. ובזמן הקצר הזה נאנח השר ואמר: "תודה לאל שייסדנו את מדינת ישראל לפני שהיו שמורות טבע, כי הבוס שלכם לא היה נותן לנו מספיק שטח בשביל להקים מדינה".
דמותו הייחודית של יפה טמונה גם במעשה הבא שסופר גם הוא בכמה וכמה מדורות. הגיבור הוא אסף רוזנטל, פקח בשמורת עין גדי, שהלינה בה נאסרה ונאכפה. אסף קיבל תלונה על קבוצת נודיסטים שהתיישבה במקום ובגלל שבעבר נרדפו הנודיסטים עד חורמה החליט לנהוג כלפיהם ברגישות.
לכן, כשהתקרב כדי להראות להם אתר חילופי התפשט לחלוטין מבגדיו ורק השאיר את כובע הפקח על ראשו. בכל זאת נדרשת טיפת סמכות. האירוע גרם למהומה ורבים דרשו את פיטוריו. יפה כתמיד הקשיב ואז שלח את הפקח הערום לחופי סיני, שם מנהגים כאלה בולטים פחות לעין.

תוך שלוש שנים גדל מספר הפקחים מחמישה לשלושים ושלושה, ולאחר עשור כבר היו 156 עובדים.

ב- 1978,

יפה בן ה- 65, שנבחר גם כחבר כנסת, סיים 14 שנות ניהול ופרש.
לרג"ל הדרך הייתה ברורה יותר. פשוט להמשיך את מה שעשו כבר קודם. יגאל ידין נהפך ליו"ר המליאה של רג"ל. יאן, שליטה של רג"ל, מפתח את קיסריה, בונה רכבל למצדה לאחר החפירות של יגאל ידין, ומטפל בביתנים הישראלים בתערוכות בעולם. זה כולם יודעים. אבל רג"ל שמה את המשוריינים בדרך לירושלים, הקימה את רמת הנדיב ואת המוזיאון הפתוח ביד מרדכי, טיפלה בבית הכנסת ובית הקברות העתיקים בצפת, שחזור קבר ר' שמעון בר יוחאי במירון ועוד.

1998

רק להזכיר – רג"ל כפופה למשרד ראש הממשלה. רש"ט כפופה לשר החקלאות, שם היה בעבר מדור שמירת הארץ וזהו המשרד שאחראי על חוק הציד.

ב- 1989

הוקם המשרד להגנת הסביבה ורג"ל הועברה אליו כמו שהיא, פחות המשטרה הירוקה שהייתה באחריותה, שעברה ישר למשרד הממשלתי. כאשר מונה יוסי שריד כשר להגנת הסביבה פעל מול ראש הממשלה, רבין ז"ל, לחבר את שתי הרשויות, שכל אחת מהן הייתה תחת חסות משרד ממשלתי אחר.
את המהלך השלים בשנת 1998, רפאל איתן בהיותו ממונה על משרד החקלאות והמשרד לאיכות הסביבה. רפול התייעץ עם עצמו, בטח כתב חמשיר או שניים, וקידם את האיחוד.
לפני מעל 15 שנה, בפברואר 1998 אוחדו שתי הרשויות לרשות אחת. האלון של רג"ל והיעל של רש"ט אוחדו גם הם כדי לא ליצור מאבק בין העובדים על הסמל.

סיכום

• 1963 – חקיקה של "חוק גנים לאומיים ושמורות טבע"
• 1964 – הקמת הרשויות
• 1967 – הרחבת שטחים לאחר מלחמת ששת הימים
• 1981 – אושרה תכנית מתאר ארצית לגנים לאומיים ושלמורות טבע
• 1989 – העברת רג"ל למשרד להגנת הסביבה
• 1995 – העברת רש"ט למשרד להגנת הסביבה
• 1998 – איחוד רשויות
• 2014 – חגיגת ה- 50
• 2015 – גן לאומי אשקלון, ראשון הגנים, בן 50

וכשאני מסתכל על ההיסטוריה הזו אני מחייך. הרבה דם רע ורגשות יצאו בשנות ה- 60 כדי למנוע השתלטות של פיתוח אתרים על שמירת טבע ולהיפך.
לכן יצר המחוקק 2 רשויות, והמחוקק לאחר כמה שנים חיבר ביניהם. לי, לי אין ספק שטוב שהיה הוויכוח, טוב שבמשך כמה עשרות שנים היו רשויות נפרדות שהלכו בדרכים שונות, ורק בבגרותן אוחדו. איחוד שהיום יכול להביא את הטוב והשלם, את "לעובדה ולשומרה", את האיזון, את החשש והנחישות.​​​