עליה במספר החֻבָּרות בישראל

החֻבָּרָה נחשב לאחד העופות הנדירים, הגדולים והמרשימים בישראל. כמו עוף החול, גם אורחותיה של החֻבָּרָה אינם ידועים לחלוטין, וכמוהו, גם היא מעדיפה סביבה מדברית.
ההערכה היא כי בשנת 2001 נותרו בארץ כ-500 חוברות, המרוכזות במספר איזורי קינון בנגב ובערבה. במהלך העשור האחרון הצטמצמה אוכלוסיית החוברות בכ-20 אחוז, והיא נמצאת עתה בסכנת הכחדה חמורה.
למרבה הצער, החוברות נמצאות בנסיגה בכל תחומי תפוצתן בעולם, והוכרזו לאחרונה כמין בסכנת הכחדה עולמית. החוברה משמשת לנו כמין אינדיקטור לבתי הגידול של הלס והבתה המדברית וכמובן גם כמין דגל לשימור בתי גידול אלו.

לחֻבָּרָה מנהגי חיזור מפותחים

באביב יוצאים הזכרים בריקוד כלולות מיוחד במינו, במהלכו הם רצים מאות מטרים תוך תיפוף ברגליים, הנפת הראש לאחור וניפוח נוצות החזה, מה שמקנה להם מראה כשל כדור נוצות לבן-שחור.
כמו העגורים, קרובי משפחתה הרחוקים של החוברה, גם היא מתהדרת בציצת ראש מפוארת, הזוכה להבלטה בעונת החיזור. לכל זכר טריטוריה מוגדרת, המתפרשת על פני קילומטרים רחבים.
בניגוד לתקופת החיזור, הרי שבימים כתיקונם מוסוות החוברות היטב, לרבות הזכרים, בזכות צבעם החום בהיר. דומה כי ההסוואה המשובחת הופכת את החוברות מסתוריות במקצת אפילו עבור החוקרים, שאינם יודעים לתאר במדויק את הרגלי העוף המוזר מחוץ לעונת החיזור והקינון.
רק משהן מתרוממות לאוויר נגלות הכנפיים השחורות לבנות שלהן, ואז ניתן להבחין בהן.

צילם :אסף מרוז