שמם הולך לפניהם

השם שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו וכך גם שמותיהם של מקומות בארץ ובעולם. בפברואר 2018 הציעה רעיה שורקי, מנהלת חטיבת קהל וקהילה ברשות הטבע והגנים ונציגה של הרשות בוועדת השמות הממשלתית, לשנות את שמותיהם של שני שפכי נחלים בתחום שמורת טבע הבטיחה – אתרי טיול ידועים – והצעתה התקבלה. את השמות החדשים קבעה ועדת השמות הממשלתית, וכך הפך המג’רסה ל"שפך דליות", והזאכי נקרא כיום "שפך משושים".

שם טוב

מקור שמו של האתר בגרסה הערבית – "מג’רסה", ובעברית – "מגרסת אבנים", אינו ידוע במדויק. על פי ההשערה הרווחת השם מציין את גריסת הקמח, שהייתה נהוגה באזור, ואילו לפי סברה אחרת זהו שיבוש שמה של ארץ הגרגשים, המוזכרת בברית החדשה כמקום שבו ישו חולל את נס החזירים. השערה נוספת מקשרת את השם ליישוב הקדום גרסה. לגבי מקור השם הערבי "זאכי", בעברית "זך", קיימת הסברה כי הנחל מכונה כך בזכות מימיו הזכים. אחרים משערים כי הנחל נקרא על שם זאכי (יצחק) עבאדי, יהודי מסוריה שרכש את אדמות בית ציידא. לאחר קום המדינה, הועברו האדמות לחזקתה.

פרופ’ משה שרון, פרופ’ אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, המכהן כיו"ר ועדת השמות בעשר השנים האחרונות, מספר כי היו הרבה מאוד דיונים עד לבחירת השמות. "ברשות הטבע והגנים רצו למצוא שמות עבריים לשני האתרים האלה. השם ’מג’רסה’ קשור במחצבה כלשהי. השם ’דליות’ היה קודם, אבל לא התייחס לשפך עצמו. לגבי הזאכי, השם לא אומר כלום. שני השמות, ’דליות’ ו’משושים’, היו קיימים חלקית והצמידו אותם לכל הנחלים, כולל השפך. אנחנו משתדלים שנחל יקבל שם אחד מתחילתו ועד סופו".

צילום: שירן אונגר

תהליך בחירת השמות מורכב למדי. כשרוצים להחליף שם קיים או להעניק למקום שם חדש צריך לקבל את אישורה של ועדת השמות הממשלתית. זוהי ועדה מדעית-ציבורית שחברים בה אנשי מדע מתחומים שונים – מדעי הטבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, מקרא, הלשון העברית והלשון הערבית – לצד נציגים ממשרדי ממשלה שונים, מרשות הטבע והגנים ומהקרן הקיימת לישראל. הוועדה פועלת מתוך החלטת הממשלה מס’ 258 מיום 7 במרס 1951 והיא הגוף המוסמך היחידי לקביעת שמות ליישובים, לאתרים, לשמורות טבע, לצמתים, למחלפים ולאתרי תעסוקה ותעשייה. מטרתה העליונה של הוועדה היא קביעת שמות עבריים ככל האפשר והחלטותיה מתפרסמות ברשומות ומחייבות.

פרופ’ שרון מספר כי ועדת השמות נוסדה עוד לפני הקמת המדינה כוועדה לא רשמית של קק"ל לקביעת שמות עבריים לנקודות במפת הארץ. "בשנת 1951 החליט ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לתת שמות עבריים לנגב, שהיה מלא בשמות זרים. הוועדה נתנה לכל הנגב שמות עבריים. מיד לאחר מכן התמסדה הוועדה כוועדת השמות הממשלתית וקיבלה תוקף מבית המשפט העליון בפסק דין תקדימי שרק היא קובעת את השמות".

הוועדה מורכבת מ-26-24 חברים, כולם מתנדבים, וממוקמת במשרד ראש הממשלה. כשמגיעה לוועדה בקשה להחלפת שם או למתן שם, היא מתייחסת לנקודות הציון של האתרים, להיותם מקום היסטורי או בקרבת מקום היסטורי ולהצעות לשמות. "הוועדה מתכנסת לפי הצורך, כשמתרכזים כמה שמות חדשים שצריך לתת. היא בוחרת את השמות לאחר התייעצות בין כל חבריה וההחלטה לגבי שם ניתנת לאחר דיון והצבעה לפי הרוב. כשיש תיקו, ליו"ר הוועדה יש שני קולות ומכריעים". פרופ’ שרון מציין כי כל שם נכתב בשלוש שפות – בעברית, בתעתיק לערבית ובתעתיק ללטינית. לצד השם העברי, נשמר לעתים גם השם הערבי.

שלט כניסה המציין את שמה שלשמורת טבע נחל מערות- צילום אייל חפץ, שלט כניסה המציין את שמה שלשמורת טבע נחל מערות- צילום אייל חפץ

טיול בשפך דליות

שפך נחל דליות ושפך נחל משושים, שקיבלו את שמותיהם החדשים לאחרונה, נמצאים בשמורת טבע הבטיחה – בקעת בית ציידה, הנמצאת בצפון-מזרח הכנרת ומשתרעת על פני 7,000 דונם. השמורה היא נקודת מפגש של חמישה מנחלי הגולן היורדים אל הכנרת – הירדן, יהודיה, שפמנון, דליות ומשושים. היא מתאפיינת בבריכות מים, במעיינות, בשטחי הצפה ונסיגה, בנופי ביצה, בפלגי מים ובעושר רב של מיני צמחים ובעלי חיים.

אורך המסלול: כקילומטר. המסלול מעגלי

משך המסלול: כשעתיים

רשות הטבע והגנים הכשירה שני שבילי טיול בשפך נחל דליות – יבש ורטוב. המסלול היבש עובר לאורכה של הגדה הדרומית של הנחל, נגיש לבעלי מוגבלויות ולעגלות ילדים ומאפשר ליהנות מנופי השמורה בלי להיכנס למים. בערוץ הנחל נמצא המסלול הרטוב, המסומן בכחול. זהו קטע שאורכו כ-800 מטר של הליכה במי הנחל, המתאים לטיול באביב, בקיץ ובסתיו. בסוף הקטע אפשר לחזור לנקודת ההתחלה דרך המסלול היבש.

דרכי הגעה: נוסעים בכביש המזרחי של הכנרת (92) ובמעגל התנועה המוביל למעלה גמלא, ופונים מערבה בדרך מסומנת בסימון שבילים כחול, על פי שילוט ההכוונה לנחל דליות (מג’רסה). אחרי כ-400 מטר פונים ימינה ואחרי עוד כ-400 מטר פונים שמאלה ומגיעים לרחבת החניה של השמורה.

ויקרא שם המקום ההוא

ל-70 אחוז מהמקומות בארץ יש שמות עבריים מהמקרא ומהתלמוד, מציין פרופ’ משה שרון, יו"ר ועדת השמות. לירושלים, למשל, יש שם תנ"כי, ולחיפה – שם תלמודי. יש גם שמות על שם אישים חשובים. צומת התשבי, למשל, הוא על שם אליהו הנביא, ומחלף קשיש נקרא על שם תל קסיס, "התל של הכומר". לעומת זאת, כשהקימו את מנהרות יקנעם, רצו לקרוא להן "מנהרות שמיר", אך בוועדה התנגדו להנצחה והחליטו שהמנהרות ייקראו "מנהרות יקנעם" ושבסוגריים ייכתב "יצחק שמיר".

לעיתים גם אנשים פרטיים מציעים שמות. שמו של היישוב חריש התקבל בוועדה מכיוון שהוא יושב ליד היישוב קציר ולא על אתר היסטורי. גם שמו של היישוב שוהם יושב על רצף שמות, שכן כל היישובים באזור קיבלו את שמותיהם מאבני החושן, כמו היישוב ברקת. לעומת זאת, במקרה של היישוב נווה צוף, הוועדה דנה בצד הגיאורפי-היסטורי של השם, החליטה שהוא לא מתאים למקום וקבעה את השם "חלמיש". ואולם, התושבים נשארו עם השם "נווה צוף", והוועדה דנה בעניין והחליטה לאשר את השם כרצונם של התושבים.

גם בקביעת שם חדש לנצרת עילית, התחשבה הוועדה בתושבים וקיימה בקרבם משאל. בעירייה ביקשו לשנות את שם העיר כדי להבדילה מהעיר נצרת וכדי שיהיה בשמה הרכיב "גליל". לאחר שהוצעו כמה שמות, הוועדה דנה בהם ואישרה את החלפת השם ברוב מיוחס לשם "נוף הגליל". עכשיו השם כבר רשמי.