חיפשו שביל ומצאו היסטוריה

אבי גדליה מספר: בסביבות חודש יוני יצאנו אסף ואני להרי אילת על מנת לאתר אפשרות למסלול סינגל אופניים שיורד מהרי אילת לערבה. הלכנו על תוואי שידענו שיש בו נאקב עתיק (נאקב הוא שביל עתיק של הולכי רגל בדואים שסימניו עדיין ניכרים בשטח) והלכנו לאורכו ובאיזה ואדי סמוך אני רואה חרב עתיקה מוטלת, ולידה נדן תואם, על האדמה.

מיד הבנתי שזה ממצא לא ארכיאולוגי אלא ישן מתקופה קרובה יותר, ותוך כדי מבט מהיר אני רואה גם קומקום של קפה שנפוץ בשימוש של בדואים אז הבנתי שיש כאן מקבץ פרטים לא אקראי, ושכדאי לחפש עוד. בשטח של 50 מטר מרובע מצאנו קומקום ערבי של קפה וכוסות, קופסא ובה סבון עתיק ומסרק, מלכודת לבעלי חיים קטנים, סנדל של ילד, מכוש וטוריה בשלב זה הסקנו כי הדברים אינם מפוזרים באקראי וככל הנראה נפלו או נשכחו כאן על תוואי הדרך. הפריטים נשמרו במצב טוב יחסית בגלל מזג האוויר היבש והיעדר משקעים.

כלים ממצרים – צילמה שלומית שביט, כלים ממצרים - צילמה שלומית שביט

הייתה ברשותנו שקית שלקחנו כדי לאסוף זבל אך באותו הרגע היא שינתה את יעודה ואספנו בה משהו כמו 10-12 פריטים שמצאנו בשטח. הממצא החשוב ביותר היה תעודה מזהה בתוך קופסא מפח שניתן היה לקרוא ולזהות את פרטי הבעלים.

מיהרנו לחזור למחוז ויצרנו קשר עם עוואד שליבי, פקח תשתיות במחוז דרום שקרא את הפרטים מהתעודה ופרסם בחשבון הפייסבוק שלו את דבר הממצאים. למרבה ההפתעה, הפרסום עבד ושני דברים התבררו:

שהוא מצא קשר לבעלים ככל הנראה בסיני, מדובר באדם שכבר לא חי אבל נוצר קשר עם בנו שזוכר את הסיפור. הפרט השני שהתברר הוא שהפריטים נשכחו או הושארו בשטח במהלך מעבר שעשו מסיני לירדן על גמלים.

אסף הברי מנהל מרחב מפרץ אילת מוסיף פרטים: יצאנו לסיור בנוגע לשבילי אופניים במרחב, באזור נידח יחסית ולא מוכר. ניווטנו את דרכינו בעזרת מפה על מנת לאתר תוואי מוצא ולפתע אנו מזהים חפצים שנראים ישנים, אך לא עתיקים, זה היה מפתיע מרגש ומעניין והורגש כאילו זה חיכה שם הרבה זמן.

ככל הנראה, הממצאים שכבו שם תקופה ארוכה אולי חמישים או שישים שנה, ויש בזה משהו מרגש וראשוני, והמון סקרנות להבין מה זה. כשאספנו את הדברים הזמנו את עוזי אבנר, פרופ' לארכיאולוגיה, כדי שיעזור לנו להבין מה אנחנו רואים.

התלבטנו מה לעשות עם זה האם למסור את החפצים למשפחה או במידה ולא נצליח לאתרם, אולי למוזיאון כמו ג'ו אלון ובסופו של דבר אותרה המשפחה והיתה התרגשות מצדם. השאיפה היא להעביר אליהם את החפצים, זו תהיה סגירת מעגל עבורם. יצרנו קשר עם הקונסול המצרי באילת, שהשתתף איתנו בעבר בכמה פעולות, הוא ביקר במשרדי המרחב עם הצוות שלו וראה את הממצאים וכעת הוא בעצם סוג של מתווך כדי לתאם את המפגש עם המשפחה.

כלים ממצרים – צילמה שלומית שביט, כלים ממצרים - צילמה שלומית שביט

עוואד שליבי, פקח תשתיות ברשות הטבע והגנים יצר קשר עם בנו של הנווד שהחפצים שייכים לו, והם שוחחו, הוא תרגם את דבריו לאנשי הצוות:

"הבן סיפר כי את זכרונות אביו הוא זוכר כך: הם היו משפחה, אב ושלושה ילדים. חמדאן- האב. חסיין, אחיו ואחותו. חסיין חלה במחלת שחפת הוא היה מאושפז שנה במצריים והבת שחלתה גם היא בהמשך נפטרה. בהמשך האב גם הוא חלה בשחפת ומכיוון שלא היה בכוחות ללכת העלו אותו  אך המשא הכבד הכביד עליו ולא הצליח לעלות בהרים לכן הורידו את כל הציוד שהיה עליו כדי שיוכלו להוביל אותו, וחשבו שיחזרו ביום מן הימים לקחת את הציוד שהושאר.

בנו של אותו נווד בדואי שנפטר, היה ילד קטן כששמע את הסיפור הזה מאבא שלו. הוא ידע שיש להם ציוד שהם החביאו אותו ונשאר מאחורה וכשהעלתי בפייסבוק שלי את התמונות של הממצאים זה הגיע אליהם והם זיהו את עצמם בפרטים.

הם התרגשו מאוד במיוחד שזה קשור לאבא ולסבא ולשאלתי, מה יעשו איתם, הם ענו כי הם ישמרו אותם ואם יש מוזיאון הם מוכנים לתרום אותם  למוזיאון, שאלתי בבדיחות האם הם יכינו קפה בכלים הללו, והבן צחק ואמר, לא. אנו נשמור את החפצים כמות שהם. זה מעגל שנסגר".

חיפשו שביל ומצאו היסטוריה, תמונה מהמפגש עם עוואד שליבי הפקח - צילמה שלומית שביט

לאחרונה התקיים מפגש מרגש בו נמסרו החפצים לידי בני המשפחה והם גם שוחחו על ההפתעה הגדולה שבמציאת החפצים וזיהויים: "כשראיתי את הפוסט של הפקח בפייסבוק זה היה נראה לי כמו חלום, לא האמנתי. אז רצתי לאחי הגדול שסיפר לי את הסיפור על כל פרטיו ואז זה קיבל פנים מציאותיות, אנחנו רק שני אחים, הוריי והאחות נפטרו מזמן לכן רק שנינו עדים לסיפור הזה. כששמענו שהציוד בדרכו חזרה אלינו התרגשנו מאוד כל המשפחה המורחבת.

עוואד שליבי, פקח תשתיות ברשות הטבע והגנים שהיה שותף בתהליך איתור ופיענוח הממצאים ולבסוף החזרתם לבני המשפחה שאל במעמד ההחזרה, האם האמנתם שהציוד יחזור אליכם יום אחד? ובני המשפחה ענו כי לא חשבו שיש סיכוי למצוא אותו, לא האמינו שיום אחד ימצאו והציוד יחזור אליהם. ההתרגשות היתה רבה, ובני המשפחה מתכוונים לשמור על החפצים העתיקים ובהמשך לתרום אותם למוזיאון בסיני ויציג את סיפורו של אביהם הנווד שחפציו הושארו והוחזרו למשפחתו, שנים רבות אחרי.