מאחדים כוחות למען צבי הים

מאת: דוד חלפון 24.11.2021

בפעם ההיא שהפלגתי ללרנקה בלימודיי, שוכני הים נשבעו שעל פני המים תר לו אריה שמפר את שלוותם. למעשה אני הייתי האריה – מפר את שלוות חבריי להפלגה בשאגות אימה אל הים. אבל לא אריה ולא נעליים אלא רק איש חולה במחלת ים, רוצה למות.

אבקוע GUY LAVIAN
אבקוע בדרך לים, צילום גיא לויאן

אם אתאמץ אצליח להיזכר בריח של פנים הסירה, בייאוש. בבוקר, כשכבר היינו במים של קפריסין, נשמעו קריאות צהלה מהסיפון – 2 דולפינים הגיעו אל חרטום הסירה. טיפסתי שבור אל הסיפון, חייכתי אליהם. הם, הדולפינים,  הסתכלו, נתנו בי מבט מלא בוז ונעלמו. חבריי להפלגה נדו בראשם כלא מאמינים ושבו למקום מושבם. נשבע ששמעתי לחישה מהים: "למה באת למה…"

עוד נסיעה. לא פשוט כלל להיפרד מהבית, מהאישה האם, מבכורי בן 4 וקצת ומזאטוטה בת שנה וקצת. פתאום בהרגשה שלי הרוטינה היא איבר חיוני: לסדר, להכין, לשטוף, לרחוץ, לרצות, לשמור על שפיות, לאבד הכרה לסירוגין מלילה שהופך ליום ומיום שמרגיש לילה.

הפעם אביתר ואני יוצאים מהארץ במטוס. אומנם חברת הלואו קוסט הערימה קשיים לא אמיתיים, אבל זה כאמור בהחלט עדיף על שחזור ההפלגה ההיא מפעם. אז בסך הכול רגוע, פחות משעה ושם – פאפוס!

אביתר בן אבי

סיימון אוסף אותנו מהשדה. פוגשים בחור שדוף, גבוה, בשנות ה-50 לחייו, אני מייד מבחין במחוות גוף תזזיתיות. משיחת חולין קצרה מקבל תמונת מצב קצת לא אפשרית של העומס שיש על הבחור הזה ועל נטל ההוכחה שהוא ראוי להוביל את הפרויקט הזה מעכשיו – הרי הוא הבן של אנדריאס. כמעט לכולם שם קוראים אנדריאס, אבל הוא הבן של האנדריאס – האיש, האגדה, זה שהתחיל את כל פרויקט שימור צבי הים באי.

ומה זה אומר בעצם, צבי הים בסכנת הכחדה? חופי קפריסין הם אזור הטלה חשוב לצבות הים החומות ולצבות הים הירוקות, אבל התיירות בקפריסין מביאה עימה תיירים ועסקנים רבים והחופים בסכנה מתמדת בגלל הרצון לבנות ולמלא עוד חופים בתוליים במלונות ובמסעדות ובכל המשתמע מכך. תשאלו, מה הסיכוי שתקיעת שמשייה בחול תפצח ביצים של צבות? מתברר שזה לא דמיוני כלל. סיימון אומד את מספר הקינים במקטע שאורכו קצת יותר מ-20 ק"מ חוף בכ-2,000. לשם השוואה בארץ השנה ברצועת חוף באורך כ-200 ק"מ בקירוב נמצאו יותר מ-400 קינים. פה צפוף, ומכאן בא הצורך בפרויקט שימור זה – איתור הקינים, מיגונם מפני פגיעה או טריפה, וידוא שלא נותרו בקן אבקועים שלא הצליחו להגיח מהחול, שילוט החופים, איסור הצבת שמשיות, איסוף  ועיבוד נתונים ועמידה על המשמר נוכח כל תוכנית או פגיעה בחוף.

רשות הטבע והגנים היא משתתפת פעילה בפרויקט זה כבר שנים (פרט לשנה שעברה כמובן בגלל קורונה). הצבים של קפריסין מגיעים גם לקרבת חופינו ולהפך, ועם המוטיבציה הגבוהה שלנו והמספר העצום של קינים אנחנו מצליחים גם להתמקצ בפרק זמן קצר וגם לעזור ל"צוות" המקומי. מכל קן מגיחים עשרות ואף יותר ממאה אבקועים. מטבע הדברים סיכויי השרידות שלהם נמוכים בים בגלל יחסי טורף–נטרף, אך עיקר הסיכון בא מהגורם האנושי, כמובן: רשתות דיג, מערכי חכות, כלי שיט, עבודות תשתיות תת-ימיות, פסולת. כל אלו פוגעים בכלל החיים בים ולכן יש משמעות אדירה לניסיון להבטיח שרידות והגעה של כמה שיותר אבקועים לים.

סיימון לוקח אותנו מערבה, הרחק מסצנת הריביירה, אל מלון שכך גם נקרא: West End. זוכים בקבלת פנים נעימה מאשת המלון החביבה את'ינה. איש המלון חביב פחות: צונן, דייג. אני מתכנן לפצח אותו ומדמיין איך אני יוצא לדוג איתו, בלי רישיון! (קופץ לסוף – לא הצלחתי. הוא קשוח מדיי גם עבורי…)

פוגשים את אנדריאס. הוא לובש חולצת רט"ג! מחמיא לו ומספר לו ששמעתי עליו רבות. הוא זורם, מכיר לנו את שני חבריו לשולחן, פקידים במקבילה לאגף הדיג שלנו, מתעניין בפועלם. שותים מים, הם נעים בכיסאות שלהם באי-נוחות ובהזדמנות הראשונה חותכים אל הלא נודע. מתברר שאנדריאס הוא בהחלט אנדריאס, אבל לא האנדריאס החביב וותיק הפרויקט. את אנדריאס האב ואשתו, לא האמא של (טלנובלה קפריסאית), לא נפגוש כלל.

מנסה להבין מסיימון מה התוכנית ומהמבט שלו אני מבין שהכי נכון יהיה לא לייצר לו עוד חזית שעליו להתמודד איתה אלא פשוט להתמזג בדרך שלו. מחליט ומשלים שכך זה הולך להיות מעכשיו: מצב המתנה שבו נהיה זמינים למה שצריך בזמן שצריך.

למוחרת בבוקר פוגשים את סיימון ואת אנדריאס, נוסעים לחוף "לארה", חוף שאליו הגיעו בעבר קודמינו ועוד מתנדבים ויש בו תחנת מידע לתיירים ומחסן ציוד. אנדריאס שולף אלבום תמונות של פעם ומראה לנו איך הכול נראה אז. נדמה שכולם מרוצים מהסידור הנוכחי, בטח אני, מזגן זה החיים! ולראיה שתי סוליות הסנדלים שלי, שראו עולם, נשרו אחרי לא יותר מ-5 דקות הליכה על החול הלוהט. סימן לא טוב לבאות.

אנחנו ברצועת חוף באורך כמה מאות מטרים ואני רואה כמות אדירה של מיגונים בדמות מסגרת אלומיניום עגולה טמונה בחול על מנת לסמן את מקום הקן והביצים וגם להקשות על טורפים להגיע אליהן. אני עד לקצב העבודה ואומר לעצמי: "איזה חרטה, אין סיכוי בעולם שזה אמיתי". ואז שתי תיירות באות לדווח שהן מצאו ביצים במים. הולכים לבדוק ואכן, הגלים היכו במדרגת החוף וחשפו קן וביצים רבות שנשטפו לים. התיירות וחבריהן אוספים בחרדת נפש את הביצים ומוסרים אותן לאנדריאס וסיימון, והם מעתיקים את הקן אל גב החוף. כולנו מבינים שזה אבוד, אבל כנראה חשוב להם לטפח ולעודד את שיתוף הציבור, ואני מבין את זה.

אבקוע ליד הביצה ממנה הוא בקע – Guy Lavian

אצלנו בארץ בעונת ההטלות ההתגייסות של הארגון ומתנדביו מאפשרת זיהוי של עקבות הצבה שעלתה כמה שעות קודם ואיתור של נקודת ההטלה די בבירור, בדרך כלל, אבל כאן זהו פרויקט של שני אנשים וחצי ביום טוב, אז מגיעים אל קינים גם שבועות לאחר מועד ההטלה וזה הופך את הכול למורכב פי כמה.

ממשיכים וחם. אני עדיין מתקשה להאמין למראה עיניי. אנדריאס מכריז שזהו ובסיימון ניכר שהוא מתקשה להשלים עם התפוקה, אולם הוא מסכים. חוזרים. על הלנד רובר לא אפרט, אבל בעצם אני חייב: מודל 2002, ארוך עם תא נוסעים מאחור, גגון, חגורות בטיחות שרק בטאץ' מיוחד נעתרות לשימוש, דליפת שמן מדוושת הקלאץ', מנגנון הנעילה הידנית כמובן לא באמת עובד אז סיימון מזדחל לתוך הרכב, לפעמים מהחלון, כדי לנעול מבפנים. לדלת האחורית מחובר גלגל חלופי כבד, שמקשה על חיי צירי הדלת בכל פתיחה, ואני תוהה אם בימי ביקורי כאן אזכה לראות אותה קורסת. ספסלי המושב האחורי מזמן התנתקו ופעם המושבים היו גם מרופדים… אה, ואסור לגעת במה שהיה פעם מזגן כי הכול יתפוצץ. אני מת על הרכב הזה! באמת.

סיימון, אי-אפשר שלא לחבב את הבחור. הוא כל כולו בתוך העניין, בעל ידע עצום, יסודי מאוד, לחוץ, מנסה להספיק כל כך הרבה! ניכר שזה עולה לו בבריאות. כשמגיעים לחוף הוא נכנס מייד למצב מלחמה – סוקר את החוף כדי לאתר פעולות לא רצויות של תיירים, קורא את השטח היטב, מאתר קינים בלתי אפשריים, ממגן אותם, מתעד במחברת שלו, דוקר את המיקום במכשיר GPS מפלצתי – והכול בחום אימים. אני כבר עם צפצופים באוזניים מרגיש שהנה אני מתעלף, מסתכל על אביתר לקבל אישור שהמצב לא שפוי. אנחנו פורשים לצל ולוקח לי רבע שעה לחזור למצב סביר. וסיימון? לא עוצר!

תיירים וסקרנים באים כל הזמן לראות את מלאכת איתור ומיגון הקינים. לפעמים הם זוכים ביחס טוב ולעיתים ביחס צונן. אני חושב שמבחינת סיימון ומובן שמבחינת צבות הים והאבקועים הנוכחות של התיירים כאן ברורה אם כי לא רצויה. התיירים מגיעים לחופים במטרה לראות צבים מתוך תחושה של השתאות מהטבע ואהבה לו, אך באופן פרדוקסלי מתקשים להבין שלמעשה הם מפריעים – בכך שהם מטשטשים את הסימנים, מחפשים בלילה הטלות בעזרת פנסים, שואלים שאלות, מצלמים את העבודה. ועל כל אלו נותן מענה איש אחד –  סיימון. גם בת הזוג שלו מגויסת ואפילו אימה, שבאה לבקר מאיטליה. אנדריאס כאמור נותן כפי יכולתו וזה די מסתכם בזה.

הימים חולפים. אנחנו מגיעים לחופים חדשים, יפים יותר ויפים פחות, חופים שבהם כל הקינים נטרפו על ידי שועל או שועלים, חופים שבהם האוכלוסייה המקומית שונאת את נוכחותנו מאחר שהייתה רוצה לפתח את החוף, אלא שנתוני הפרויקט כנראה מוכיחים לממשלה מהי ערכיות השטח. סיימון מספר שלאחרונה שרפו כאן יער עתיק לאחר שלא הסכימו להפשיר את השטח לתוכנית כלשהי לבניית קומפלקס תיירות.

גל החום חלף ואנחנו משכנעים את סיימון לעבוד בשעות סבירות יותר. בערב האחרון מגיע הצוות שבא להחליף אותנו. סיימון מכין לנו ארוחת ערב במרפסת ביתו. הוא מתוודה באוזניי שכבר שנים הוא רוצה לחנוך את המרפסת ועכשיו זה קורה. הערב נעים, החברה טובה, שיתוף הפעולה טוב וכל זה על מצע של נכונות כנה ורבת שנים של כולם להציל את צבי הים.

קפריסין – הפעם היית אדירה.

תגיות

קטגוריות

דפים קשורים