פרטי לבוש והנעלה כסמל למעמד בחברה הרומית

שם כתב: כתב: ד"ר יוסי בורדוביץ', ראש תחום מורשת, רשות הטבע והגנים הלאומיים 15.11.2017

בעקבות גילוין של מספר טביעות מנעלים מסומרים בחפירות שעורכת רשות העתיקות בקמרונות במת המקדש בקיסריה, מרענן לנו ד"ר יוסי בורדוביץ', ראש תחום מורשת ברשות הטבע והגנים הלאומיים את הנושא שזכה לתשומת לב לפני מספר שנים.

פרטי לבוש רומי

שימוש בהנעלה היה צורך של האדם במשך כל חייו. מאז האדם הקדמון היה לאנשים צורך בהגנה על רגליהם.
נעל צריכה להיות מותאמת לבגדים שהאדם לובש. בצבא, למשל, מזהים מיד את החילות לפי צבע המדים, את היחידות ודרגות החיילים, וכו'.
בחברה הרומית המצב היה זהה, והביגוד היה למעשה תצוגת מעמד. מרבית הביגוד הרומי עוצב על מנת לשקף את מעמדו החברתי של הלובש, במיוחד בין אזרחי רומא והאנשים החופשיים. דוגמה מצוינת לעניין זה היא ה"טוּנִיקָה", בגד תחתון שנלבש על ידי שני המינים, וההבדלים בין הטוניקות היו משמעותיים מאוד. הן היו מסוגים שונים,

נציין כאן רק שלוש דוגמאות:

  1. "טוּנִיקָה פּוּרָה" – הייתה חד-גונית לגמרי ושימשה את האדם הפשוט, אזרח חופשי מהמעמד הנמוך או עבד.
  2. "טוּנִיקָה אֶקְוֵוסְטֶר" (מלשון equus, סוס בלטינית) או "טוּנִיקָה אַנְגוּסְטִיקְלָוְיָה": לבשו אותה אזרחים ממעמד הפרשים. היא עוטרה בפסים דקים בצדדים, ולמעשה נשאה את שמם של הלובשים אותה.
  3. "טוּנִיקָה סֵנָטוֹרִיָה", שאותה לבש סנטור. היא דומה לטוניקה אקווסטר אך בעלת פסים רחבים יותר.

אדם הלובש טוֹגָה מעל הטוניקה, היה בוודאות אזרח רומי

הטוֹגָה הייתה בגד עליון וארוך שנעשה תמיד מצמר, אשר לבש האזרח הרומי בימי שלום. את ה"טוֹגָה פּוּרָה" או "טוֹגָה וִירִילֶס" (טוגה לגברים) המזוהה בגווני השמנת ואוף-וויט, לבשו גברים החל מגיל 17. עד גיל 16 הנערים ממעמד ה"פטריסיוס" לבשו "טוֹגָה פְּרֵאטֵקְסְטָה", שהיא לבנה עם שוליים בצבע ארגמן. אותה טוגה לבשו הנערות עד נישואיהן. אישה שהתחתנה לבשה "סְטֹולָה". גם הכוהנים וה"מגיסטראטים" (בעלי התפקידים הציבוריים הראשיים) לבשו טוגה פראטקסטה. השוליים הארגמניים של הטוגה פראטקסטה והפסים של הטוניקה סנטוריה היו רחבים פי שלושה מאלו של הנערים. את ה"טוגה קָנְדִידָה" הלבנה לבשו המועמדים לתפקידים אלו. את ה"טוגה פּוּלָה" בעלת צבע אפור כהה או אפילו שחור לבשו האבלים. את ה"טוגה פִּיקְטָה" הרקומה בזהב לבשו ה"טריומפלים", דהיינו המעוטרים ב"טריומפ" (עיטור המנצחים).

הטוגה הצבעונית ביותר הייתה ה"טוגה טְרַבֶאָה" בעלת פסים בגווני הסגול והארגמן שלבשו ה"אוגורים" (Augururis שניבאו את העתיד על פי מעוף הציפורים.

באותה המידה, ניתן היה לציין את מעמדו של אדם על פי נעליו

את פריטי ההנעלה הרומיים ניתן לחלק לשלוש קבוצות: סנדלים, נעליים, מגפיים.

או לשתי קבוצות: מנעלים מסומרים או לא מסומרים.

מאז גילויים של הסנדלים במערת הסנדל, הטביעות על גבי רעפים בבנייני האומה, בסוסיתא ועוד, גברה המודעות למסמרים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות והקשורים לאזכור במקורות היהודיים של "סנדלים מסומרים". סנדלים אלו היו בשימוש בעיקר בצבא הרומי, אך ברור שגם אזרחים נעלו אותם.

המילה סנדל מקורה במילה היוונית sandalion ובלטינית sandalium.
לפי המסורת היוונית, ה"סנדליום" ננעלו רק על ידי נשים, שנהגו לעטר אותם. העשירות שביניהן נהגו לשבץ במנעליהן אבנים יקרות, פנינים או זהב. גם בארץ נמצאה דוגמה לכך בסנדל עור ממערת האימה שבמדבר יהודה.

הסוג הנפוץ ביותר בין הסנדלים המסומרים בארץ ובכלל היה זה המכונה קָלִיגָה caliga.

האופנה משתנה, הטכנולוגיה מתקדמת, וגם המעמד הכלכלי והסוציאלי קבעו איזו נעל האדם יכול להרשות לעצמו לרכוש. כך נוצרו סוגים שונים של נעליים שהותאמו לאופנה ולתנאי השטח ו/או למזג האוויר המיוחד לכל אחת מהפרובינקיות הרומיות, לעיסוקו, וכמובן למעמדו של הנועל אותן.

המעמד הנמוך ביותר, העבדים, הלכו לרוב יחפים.

אנשי המעמד הפשוט, דוגמת חקלאים, נעלו נעליים לא מסומרות:

הַ"קָרְבָּטִינָה" או "פֶּרו" הייתה פיסת עור שנחתכה בצורה בסיסית, הצמידו אותה אל הרגל וקשרו.
ה"סוֹקוּס" הייתה לא יותר מגרב עור שסוליה מחוברת אליו.
ה"סְֱקוּלפּוֹנֶאָה" הייתה נעל הדומה בעיקר לנעלי העץ מימי הביניים.

בין פריטי ההנעלה שהתגלו עד כה באירופה, זוהו בוודאות שלושה סוגים שונים של נעליים

מסומרות הנזכרים במקורות ההיסטוריים:

  1. ה"קַלְסֶאוּס" – נעל שכיסתה את הרגל בשלמותה, והתאימה ביותר לאקלים הקר והגשום השורר בחורף, בעיקר בפרובינקיות הצפוניות של אירופה.
  2. ה"סוֹלֶאָה" הייתה הטיפוס הפשוט ביותר של סנדל ׁהעשוי מסוליה עם מספר רצועות.
  3. ה"קָלִיגָה", כפי שהוזכר לעיל, הייתה הנעל הרומית הנפוצה ביותר, וזאת לא רק בגלל היותה הנעל שנעל הקיסר גיוס, אלא נראה שזו הייתה הנעל הנוחה והמאווררת ביותר והטובה ביותר להליכה. הלגיונרים הרומים התרגלו לנעל זו, שאחזה את הקרסול ושמרה על יציבות הרגל.
    הוכחה לכך שזו הייתה הנעל הנפוצה ביותר בצבא הרומי, היא שברוב הפסלים והתבליטים המוכרים לנו מהאומנות הרומית, הנעליים הן "קליגות". גם מהתעודות הצבאיות הרומיות עולה, שסוג הנעל הזה היה הפופולארי ביותר בקרב חיילי הלגיון. ממילה זו נגזר כינויו של הקיסר גיוס "קליגולה" (41-37 לספירה), מכיוון שנהג לנעול "קליגות". אביו, גרמניקוס, נהג לקחת אותו למסעותיו בגרמניה ובמזרח, וקיימים כמה מקורות ספרותיים המספרים שכילד קטן במחנות הצבאיים, הוא הולבש בסגנון צבאי, באופן בו התלבשו החיילים הפשוטים (manipularis). מכך ניתן להסיק, שהחיילים הפשוטים נעלו "קליגות".
בתמונה: טביעת קליגה שלמה שהוטבעה בחומר המליטה של הקיר האחורי של הבסטיון בסוסיתא ולצדה העתק של הטביעה.
באדיבות ד"ר מיכאל אייזנברג, מנהל משלחת חפירות סוסיתא

למעשה ה"קליגות" היו בשימוש בצבא ברומי על ידי "גרגלים" (gregalis או miles caligatus – חיילים פשוטים) באותה המידה שהיו בשימוש על ידי קנטוריונים, אך לא על ידי הפיקוד הבכיר יותר. כמו כן, היה קיים המושג "לשרת in caliga", מה שהפך את החיילים הללו ל-caligatus, קלגסים. עקב כך המילה "קליגה" הפכה גם למושג שהגדיר חיילים ששירתו תחת פיקודו הישיר של קנטוריון. ברם, בנקודה זו יש לציין את דברי אבן שושן, שחדירתה של המילה קלגס לעברית במשמעות של חייל נובעת מגירסה של המשנה במסכת סוטה והספרי לדברים, הגורסים: "שפעת קלגסים" ב-"ע" במקום "שיפת קלגסים". שיפה היא שפשוף, לעומת זאת שפעה היא קבוצת חיילים. ברור אם כן, איך קרה שהמילה קלגס הפכה להיות שם נרדף לחייל, וחדרה לעברית עקב טעות בנוסח המשנה? אומנם אין להתעלם מהעובדה שקלגס היא המקבילה העברית למילה הלטינית caligatus, חייל פשוט המשרת in caliga.

בכתובות קדומות מוזכרים וטראנים שגויסו מחדש ומכונים "אווקאטי" (evocati). באחת מהן מסופר על וטראן בשם אוגוסטוס (evoc[atus] Aug[usti]) אשר הקדיש במזבח "קליגות" שהבטיח (caligatus voverant). ארבע כתובות נוספות מזכירות שירות של וטראנים in caliga. שתי כתובות מגדירות את caligatus כמושג הפוך ל-centurio. כתובות אלו מאששות לעניות דעתי את נעילתן של ה"קליגות" על ידי החיילים מדרגת קנטוריון ומטה.

ה"אווקאטי" הללו היו חיילים בעלי דרגה גבוהה וניתן להניח שבמקרים רבים הם היו מנוסים יותר ממפקדיהם. חיילים אלו לא נעלו קליגות אלא "קלסאוס". הם גם לא נכללו בתוך ההגדרה של caligati (קלגסים) ובוודאי לא gregalis (חיילים פשוטים), ומשכורתם לא הייתה "סטיפנדיה" (stipendia) אלא "סלריה" salaria.

למרות האמור לעֵיל, היו אנשי צבא בכירים אשר לא היססו לנעול ולהראות נועלים "קליגות". דוגמה לכך הוא מריוס, מצביא ומדינאי רומי, יליד ארפינום, בן למשפחת פרשים, שפעל במחצית השנייה של המאה השנייה לפסה"נ. נעילת "קליגות" על ידי מריוס גרמה אי נחת לקונסולים, עובדה שתועדה על ידי סֶנֶקָה. מורת רוחם נבעה ככל הנראה גם מכך שבנעילת ה"קליגות" מריוס הוריד אותם לרמתם החברתית של החיילים פשוטי העם. טענות דומות לאלו שהושמעו נגד מריוס, נאמרו גם על ידי אויביו של ונטידיוס, והן הובאו על ידי פליניוס בספרו 'היסטוריה נטורליס'.

לסיכום, המנעלים הרומיים מגוונים ואפיינו את הנועל אותם על פי מעמד, עיסוק ומין. ההבדלים בין סוגי ההנעלה היו גם בצורתם ודרך עשייתם. באימפריה הרומית לא הייתה הבדלה בין נעל סגורה לנעל פתוחה. גם מגף יכול להיות פתוח, כדוגמת ה"קליגה", המגף הצבאי. אדם שנעל נעלי "קרבטינה" היה כמעט בוודאות בן למעמד נמוך או אדם חסר אמצעים כלכליים. אדם שנעל "קלסאוס" עם רצועות היה בוודאות סנטור. הופעתו של אדם בעל מעמד, נעול במנעלים שלא תאמו את מעמדו, יכלו להיחשב פגיעה בכבודם של אחרים בני אותו מעמד.

לריסה בונפנטה הגדירה היטב את היחס הרומי ללבוש: "הלבשה עבור הרומי, הייתה לעיתים תכופות, אם לא בעיקר, ציון של דרגה, מעמד, מקצוע או סמכות… לביגוד הנלבש על ידי המשתתפים באירוע רשמי היו קונוטציות חוקיות… ההירארכיה, השימוש הסמלי של ביגוד כמדים או תלבושת הוא חלק מן הירושה של הרומאים לעולם המערבי".