קרבות מלחמת העצמאות בנבי סמואל

רקע לקרב:

בתאריך 29 בנובמבר 1947 הכריז האו"ם על הקמת מדינת ישראל, למחרת ב 30 בנובמבר החלה ההתקפה הערבית על הישוב היהודי והשלב הראשון של מלחמת העצמאות.

חלק מהישובים היהודים היו מבודדים בתוך רצף ישובים ערבים. הקשר עם הישובים המבודדים וביניהם העיר ירושלים התבצע באמצעות שיירות שהובילו אספקה. לאחר כמה כשלונות בליווי השיירות הוחלט לשנות גישה. הוחלט לנסות ולתפוס את האיזורים שמהם מותקפות השיירות.

בעקבות הלחץ של הכוחות הערבים על אזור ירושלים הוחלט ליצור רצף בין השכונות היהודיות, לנתק את האיזור הערבי של העיר מסביבתו ולפגוע בעורקי התחבורה המובילים אליה מצפון ומדרום. מצד צפון הכוחות היהודים היו אמורים לפעול בין שייח ג'ארח לרמאללה. בנוסף לניסיון ליצור רצף של ישוב יהודי ובעקבות שמועות שנפוצו כי הבריטים מתכננים לעזוב את ירושלים, נוצר חשש שהערבים ישתלטו על העיר, לכן התקבלה החלטה לשחרר את ירושלים.

ב-20 באפריל יצאה לירושלים שיירה נוספת שבה היו בין היתר דוד בן גוריון וכוחות הגדוד החמישי של הפלמ"ח. השיירה היתה איטית והערבים המטירו אש תופת על מרכז השיירה. החלק הקדמי של השיירה ובתוכו דוד בן גוריון הצליח להגיע לירושלים ללא פגע, אך חלק מהשיירה נעצר. יצחק רבין, שהיה במאסף, הצליח להגיע באמצעות ג'יפ לקריית ענבים ופקד על לוחמי הגדוד הרביעי, אשר שהו שם, לרדת ולחלץ את השיירה. בן גוריון אשר הגיע כאמור עם ראשית השיירה לירושלים, הוציא יומיים אחר כך פקודה לפעולת יבוסי. פעולה שנועדה לשחרר את העיר מהמצור, להבטיח את השליטה בה ולשלוט בקטע מירושלים עד בב אל – וואד.

דוד בן גוריון קבע את תאריך הקרב לפני פסח הוא חג החירות במחשבה לשחרר את ירושלים לפני החג.

על פי הערכת המודיעין מירב ההתנגדות היתה אמורה להגיע מבית איכסא ולא מנבי סמואל ולכן הכוחות נערכו בהתאם. הקרב על בית איכסא היה אמור להיות הקרב הראשי ואילו הקרב על נבי סמואל היה אמור להיות קרב מישני.  ההגעה ליעדים והקרבות תוכננו להתבצע בחשכת הליל.

בשלב הראשון תוכנן כי פלוגה ג' בפיקודו של מרדכי בן פורת תכבוש את בית איכסא ופלוגה ב' בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה) תשמש כעתודה, ובשלב השני תתקדם הפלוגה של פוזננסקי לעבר נבי סמואל. פלוגתו של בן ארי תתמקם מצפון וממערב לנבי סמואל ותבודד את איזור הפעולה מתגבורת ערבית. הפלוגות של בן ארי ובן פורת תיהינה כח מסייע לפלוגה של פוזננסקי.

פלוגה ד' המשוריינת, בפיקודו של מיכה פרי שתפקידה היה לסייע לכוחות התוקפים, נתקלה בבעיות עבירות של המשוריינים ולא הגיעה.

מרדכי בן פורת מ"פ פלוגה ג' (לימים תת אלוף ומנכ"ל רט"ג שפעל לכך שנבי סמואל יהפך לפארק) קבל פקודה לתקוף את בית איכסא. בן פורת תיאר שימים מספר לפני המבצע יצא מקרית יערים לעבר נבי סמואל בחברת שלושה חיילים שנשאו מוקשים על גבם. הם צעדו מתחת לנבי סמואל בצדו המערבי מכיוון בידו ואל ג'יב, הניחו מוקשים על מנת לבודד את איזור הקרב כדי למנוע מכוחות אויב לסייע, וחזרו בשלום.

הקרב על נבי סמואל

פלוגה ג' בפיקודו של מרדכי בן פורת, כבשה כמעט ללא התנגדות את בית איכסא והתמקמה לסייע לפלוגה ב'. פלוגה ב' בפיקודו של פוזננסקי הגיעה לחירבת למון וחכתה בהערכות לפלוגה א' בפיקודו של בן ארי שירדה מחירבת שיח עבד אל עזיז. פלוגה א' תעתה בדרך והתמקמה בצומת בידו באור יום לבדוד איזור הפעולה.

פוזננסקי מ"פ פלוגה ב' החליט לתקוף את היעד נבי סמואל באור יום. הפלוגה בפיקודו של פוזננסקי החלה לרדת מחירבת למון (היא שמורת אלוני שמואל) במהלך ירידת הכח נורתה עליהם אש לא מכוונת. הכח התוקף המשיך ללכת והתקיף גבעה שנחשבה כיעד וכך התגלה לאויב. הכח תקף את היעד וספג פגיעה מירי של האויב. 35 חיילים מפלוגה ב' כולל פוזננסקי המפקד נהרגו בהתקפה זו. הכח נסוג והשאיר את ההרוגים בשטח, הגופות הושחתו והוחזרו למחרת על ידי חובשת הפלוגה במסע ומתן עם הבריטים מהר אדר. החללים נקברו בקרית ענבים בקבר אחים. קרב נבי סמואל היה אחד הקרבות העקובים מדם במלחמת השיחרור.

ירושלים לא שוחררה ולא אוחדה במלחמת העצמאות אלא רק 19 שנים אחר כך במלחמת ששת הימים העיר שוחררה. לפי המסורת שמואל הנביא ישב עם דוד ונבא את בנינו של בית המקדש. "וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה… וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בנוית (בְּנָיוֹת).  וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל, לֵאמֹר:  הִנֵּה דָוִד, בנוית (בְּנָיוֹת) בָּרָמָה" (שמואל א' יט יח – יט).   רש"י פרש את הישיבה בניות ברמה: "למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה" (זבחים נד). תאריך שחרור ירושלים הוא כ"ח באייר בתאריך לידתו ומותו של שמואל שנבא את בנינו של המקדש בניות ברמה.