ג'סר אלזרקא - מרכז הכפר

הפרויקט הנוכחי הוא פרי יצירתם של בני ובנות הנוער בג'סר א-זרקא, במסגרת תכנית "בשבילינו" של רשות הטבע והגנים, מפעל הפיס ועמותת בסמלה המקומית, שמטרתו לגבש ולהניע קהילות סמוכות דופן לשביל ישראל, לפעילות ערכית של שמירת טבע, נוף ומורשת מקומיים ולהעמיק את הקשר בין הקהילה לסביבה הטבעית הקרובה אליהם. 

ג'סר א-זרקא ג'סר א-זרקא, מרכז הכפר - צילום ביכה עמאש

ג'סר א-זרקא

ג'סר א-זרקא הוא ישוב ערבי הנמצא דרומית לחיפה, במדרונות הרי הכרמל ולחופו של הים התיכון. בכפר אתרים ארכיאולוגיים רבים והוא עשיר באוצרות טבע. חיים בו יותר מארבע עשר אלף תושבים, רובם בדואים מוסלמים. בכפר מתגוררות עשרים וארבע משפחות, שהגדולות ביניהן הן משפחות ג'ורבאן ועמאש, המהוות 60% מהתושבים.

ייחודו של ג'סר אלזרקא הוא ללא ספק מיקומו הגאוגרפי שהופך אותו לפנינת נוף: הישוב נמצא על שפת הים, מצפון לו עובר נחל התנינים ויש בו אתרים ארכיאולוגיים דוגמת הגשר העות'מאני, הסכר הרומאי וטחנות קמח. מעבר לנחל שוכן קיבוץ מעגן מיכאל, במזרח תחום הישוב בכביש המהיר "חיפה- תל אביב", בדרום בקיסריה ובמערב, כאמור- הים התיכון.

תושבי ג'סר אלזרקא חיו במשך מאות שנים במקום שנקרא "ביצות אלכבארה" והתרכזו ב-"גבעת כרכאריה". בשנת 1924, בעת פרויקט ייבוש הביצות, שהתבצע במימון הברון רוטשילד, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש בשטח הנוכחי, שתושבי הכפר חיים בו עד היום. מקור הפרנסה של התושבים היה ועודנו חקלאות ועבודה בחוות הדגים שבאזור.

מוח'תאר ד'יב אלעלי 

המוח'תאר ד'יב אלעלי , צילום: בסמלה חיידר ועכרמה שהאב

ג'סר

המוח'תאר ד'יב אלעלי נולד בשנת 1868 וחי בכפר ג'סר א-זרקא כל חייו. הוא לחם כמפקד בצבא הטורקי בתקופת השלטון העות'מאני, ושימש בתפקיד "שאוויש" (שוטר/מפקד בעל סמכות נרחבת) בתקופת המנדט הבריטי. מאז קום המדינה היה אחד האישים החשובים באזור חוף הכרמל. בין תפקידיו הרבים היה יושב הראש של שבט אלע'וראנה ויושב הראש של הוועד העממי לשבטים (שנקרא "ועדת סולחה"). הוא ניהל את חייו בכבוד ובעשייה רבה. הוא תרם מהאדמות שלו לבניית המסגד הגדול בג'סר א-זרקא ובנוסף תרם מאות דונמים לתושבים בכפר שלא היה להם מקום מגורים. בניו אניס ודיאב כהנו גם הם בתפקיד "שאוויש" בזמן המנדט הבריטי, ובנו נמר היה מאז'ון – כותב הסכמי הנישואים בכפר. במהלך חייו ביקר ד'יב אלעלי ברוב מדינות ערב: בעיראק, בסוריה, בירדן ובמצרים. ד'יב אלעלי נפטר בשנת 1987 בגיל מאה ותשע עשרה שנים, השאיר אחריו עשרים ילדים (בנים ובנות) ושמונה מאות נכדים ונינים.

בית האבן הראשון בג'סר אזרקא

בית האבן הראשון בג'סר אזרקא, צילום: סאאידה עלי

בית האבן הראשון בכפר נבנה בשנת 1924 על ידי המוח'תאר ד'יב אלעלי, בעזרת אבנים שנלקחו מהחורבות העתיקות והמחצבות הרומיות שבאזור. בית האבן הראשון של הכפר היה גם לבית

הראשון שחובר לצנרת מים.

מרים חמדאן עמאש – האישה המבוגרת בישראל

מרים חמדאן עמאש – האישה המבוגרת בישראל, צילום: סמי גרבאןמרים חמדאן עמאש נולדה בכפר ג'סר א-זרקא בשנת 1888 ונפטרה בגיל מאה עשרים וארבע שנים. היא נחשבת לאישה המבוגרת בארץ. מרים, שהייתה נשואה לגבר מהכפר, עבדה כאחות וטיפלה בביתה באנשי הכפר החולים. היא שמרה על אורח חיים בריא והכינה בעצמה חלק מהתרופות מצמחים. מרים שמרה על צלילות מחשבה לאורך כל חייה. במותה השאירה אחריה עשרה בנים ושלוש מאות נכדים ונינים.

כלים מסורתיים

פרימוס, צילום: סאאידה עלי
  1. באבור / פרימוס- כלי להבערת אש באמצעות נפט. לאחר הדלקת ראש המבער עם מעט דלק, הנפט שנמצא במיכל הפליז שבתחתית מתחמם באמצעות הלהבה והופך לגז. משאבה ידנית קטנה בצדי המכל, מאפשרת הזרמת הגז לראש המבער בלחץ ובכך מתאפשרת יצירת הלהה.
"מהבאש"- מכתש העשוי עץ, צילום: סאאידה עלי

2. "מהבאש"- מכתש העשוי עץ, ששימש לכתישת הקפה לפני שבושל. היה נהוג להזמין את העוברים ושבים לשתיית קפה, באמצעות שירים מסורתיים שליוו את מקצב הכתישה. טקס הכנת הקפה כלל מספר שלבים, בסופם הוא נמזג לכוסות מתוך קומקום ייחודי- "דאלה". טקס הקפה נהפך למפגש חברתי שבו משוחחים על עניינים חשובים ומחליפים חדשות.

ג׳ורבאל / מונח׳ול- נפת חיטה העשויה מעור של עז, צילום: סאאידה עלי

3. ג׳ורבאל / מונח׳ול- נפת חיטה העשויה מעור של עז. שימשה לברירת גרעיני החיטה באמצעות נענוע הכלי בחוזקה.

ג'רה- כלי חמר להחזקת מים, צילום: סאאידה עלי

4. ג'רה- כלי חמר להחזקת מים. בימים שלפני השימוש בחשמל, השתמשו בג'רה כדי לשמור על המים צוננים בימי הקיץ החמים. החרס שמר על טעמם הטרי של המים.

מסגד עומר בן אלח'טאב (המסגד הגדול)

מסגד עומר בן אלח'טאב (המסגד הגדול), צילום: סאאידה עלי

מסגד עומר בן אלח'טאב הוא המסגד הראשון שהוקם בג'סר א-זרקא, בשנת 1965. מאוחר יותר עבר המסגד שיפוץ. האימאם הראשון במסגד היה חוסיין עומר בושנק, יליד קיסריה, שהתגורר במסגד עד למותו ונקבר בבית הקברות של הכפר.