פרויקט ראשון מסוגו להצלת גוזלי אוח עיטי

עבודת המחקר והמעקב אחר האוח העיטי החלה מחלום ישן שהתגשם. לפני למעלה מ-40 שנה פגשתי לראשונה בדורס הלילה המרשים והמיוחד הזה, באחד הסיורים שערכתי בהרי יהודה. זה היה מפגש קרוב ומרתק שהותיר בי רושם עז ביותר. בקיץ 2005 ערכתי סקר קינון דורסים מקיף בכל אזור יהודה. במהלך הסקר התברר לי כי קיימת באזור אוכלוסייה גדולה יחסית של אוח עיטי.

בשנת 2006 התחלתי מחקר מקיף שכלל ניטור קיני אוחים, מעקב אחריהם ותיעוד קצב הגדילה של הגוזלים. במסגרת המחקר נאספו צנפות ופרטי מזון שונים באתרי הקינון. במהלך המחקר נתגלו כ-50 נחלות של אוח עיטי במרחב יהודה. המחקר המקיף נמשך עד שנת 2010 והמשיך במסגרת פרויקטים מיוחדים עד לשנת 2021.

במהלך המחקר בוצע פרויקט ראשון מסוגו בארץ ובעולם, בשיתוף רשות הטבע והגנים ובית החולים לחיות בר, משנת 2009 ועד לשנת 2021. בפרויקט הושבו לטבע בהצלחה רבה 44 גוזלי אוח יתומים שגודלו באמצעות משפחות אומנה. הגוזלים שולבו בקינים, אומצו ופרחו לטבע.

במחקר זה זכיתי לתעד את הגדול מבין דורסי הלילה בעולם, טורף אמיץ ומוצלח, אפוף מסתורין, חזק ומהיר.

עד כה זהו המחקר המשמעותי וראשון של אימוץ פרחוני אוח בעולם, היא הוכחה כאפקטיבית.

האוח העיטי

האוח העיטי הוא דורס הלילה הגדול בעולם, טורף-על אפוף מסתורין אשר אוכל בעלי חיים מגודל של חיפושית ועד לגודל של שועל. הוא חסון מאוד וכבד, צורתו כחבית, ולו ציציות אוזן בולטות.

טפריו של האוח העיטי מנוצים, חדים וארוכים ומגיעים לאורך של חמישה ס"מ. לאוח העיטי אין כמעט אויבים בטבע. יש לו עיניים גדולות שצבען כתום כמו אש, המשאירות בצופים בו רושם חזק מאוד ואף מפחיד ומצמרר. עיניו של האוח העיטי הן יצירת מופת של האבולוציה – ראייתו טובה ביום (יותר משל האדם), וחדה בחשכה מוחלטת. האוח העיטי הוא הגדול מבין דורסי הלילה בעולם.

משיבים את הפרחונים

במחקר, רוב פרחוני האוח שאומצו בקנים היו פרחונים שנלקחו מתוך קנם המקורי בטבע על ידי אזרחים, או כאלו שנפלו מהקן והועברו בדרכים שונות לבית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים והספארי. היו גם מקרים בהם נמצאו בוגרים מקננים מחושמלים והפרחונים נאספו לשם שיקום.

הסיפור התחיל באביב 2009 עם הגעת 3 פרחונים מאחזקות לא חוקיות באיו"ש לבית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים, אז פנו אלי כי הייתי בעיצומו של המחקר על האוח עיטי ובהתייעצויות עם גורמים שונים החלטנו שאנחנו מתחילים לשלב את הפרחונים בקנים.

באותה שנה  כל פרט נבדק על ידי וטרינר ומולא עבורו כרטיס רפואי. הערכת גיל הפרחון נערכה על על פי צמיחת הנוצות. משקל גוף הפרחון נרשם בהגיעו לבית החולים. ברוב המקרים היו היתומים במצב של תת תזונה ובמצב מוזנח. כאשר היתומים הגיעו למסת גוף מספקת והציגו התנהגות של האכלה עצמית, אשר הבטיחה את המשך הישרדותם, דאגנו לשלבם בקן פעיל שיתאים לגילו של הפרחון באזור שפלת יהודה, בשטח המחקר על האוח עיטי.

לאחר שפרחונים יתומים שולבו בקן, ביקרתי בקן פעם ביומיים כדי לצפות בקליטתו של אותו פרט אל תוך משפחתו האומנת. בכל המקרים, נקלטו היתומים במעגל המשפחתי תוך זמן קצר, והאחים המאמצים קיבלו אותם באופן שווה ליחסם אל האחים האחרים, וההורים האכילו אותם באותו האופן בו האכילו את גוזליהם הביולוגיים. בהמשך ביצעתי מעקב מידי מספר ימים.

פרחון האוח היתום זוהה בקלות על פי מספר הטבעת שעל רגלו. בכל פעם שהיה אפשרי לכדתי את הפרחון המאומץ כדי לקחת משקל גוף, זה לא תמיד התאפשר, בשל ניתורם או מעופם של הגוזלים למרחקים קצרים המונעים את לכידתם. במעקב לכידה ושקילה של הפרחונים היתומים מצאתי כי מסת הגוף עלתה מה שמעיד על קליטתם הטובה וקבלת מזון מההורים.

44 המקרים של אימוץ מוצלח שבוצע בטבע ללא דחייה על ידי הזוגות המקננים מוכיחים כי טכניקה זו הינה אסטרטגיה הניתנת ליישום עבור שיקום גוזלים נטושים או מוצלים של אוח עיטי. דבר זה הנו בעל חשיבות מיוחדת משום שגילם של הגוזלים לא היה במתאם עם מסת הגוף שלהם, מה שמעלה את ההשערה כי הם היו בתת תזונה ובתנאים פיזיולוגיים גרועים כאשר נלקחו והובאו אל בית החולים לחיות הבר של רשות הטבע והגנים. כמו כן, העובדה שהיתומים עלו במשקל בשבי ומסת הגוף שלהם ביום האימוץ הייתה גבוהה יותר באופן משמעותי מאשר ביום ההצלה, הצביעה על כך שהתנאים הפיזיולוגיים שלהם השתפרו עד מאוד והם היו מועמדים ראויים לשחרור חזרה אל הטבע.

יתרה מזאת, הניסוי שלנו קיבל משנה תוקף מהעובדה כי לאחר מכן, 12.7 יום בממוצע מיום האימוץ, הייתה מסת הגוף גדולה יותר באופן משמעותי, והיא הצביעה על כך שהיתומים טופלו היטב על ידי הוריהם המאמצים. חשוב גם לציין כי למרחק בין המקומות בהם היתומים הוצלו (בישראל או ברשות הפלשתינאית) לבין המקומות בהם הוצגו (מרכז ישראל) לא הייתה חשיבות, מה שמעלה את ההשערה כי אימוץ כזה ניתן לבצע בכל רחבי תחום התפוצה של המין, אשר מקיף את רוב אירופה ואסיה.

סיפור הצלחה

זהו סיפור הצלחה של אומנה לראשונה אצל מין שהוא טורף-על אשר עד כה טרם נוסתה בו בישראל ובעולם. מתברר כי הבוגרים המקננים אינם מסוגלים להבחין בין גוזליהם הביולוגיים לבין היתומים או לבין גוזלים אשר באופן פעיל החליפו קבוצת גוזלים לאחר פריחתם מהקן. בחוסר יכולת זו להבחין בין צאצאים ניתן לעשות שימוש ככלי שימור והוא הולם עבור שיקום גוזלים יתומים בכל רחבי תחום המחייה של המין. כמו כן, העובדה שמין זה נחשב משמעותי במסחר בחיות בר וגוזליו מוּסָרים ללא הרף מקניהם כמטרד על ידי אזרחים חסרי זהירות, מכפילה את חשיבות אימוץ אסטרטגיה זו בשימור העתידי של האוח העיטי.

ממצאי המחקר פורסמו לאחרונה בכתב העת לנושאי שמירת טבע Journal for Nature Conservation  ביחד עם פרופ'  ראובן יוסף מאוניברסיטת בן גוריון ופרופ' יעקב קוסיצקי מאוניברסיטה בפולין.

 תודות

אנו מקדישים מחקר זה לזכרו של שמוליק לנדאו, המטפל הראשי בבית החולים לחיות הבר של רשות הטבע והגנים, אשר טיפל בהתמדה בגוזלים היתומים ותרם באופן משמעותי להצלחת פרויקט זה בין השנים 2009 עד 2017. אנו מודים גם לעמרם צברי אשר סייע בשטח, לאוהד הצופה מחטיבת מדע של רשות הטבע והגנים אשר תמך בפרוייקט מתחילתו, לצוות של בית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים, לרוני אליאס עפרי המטפלת הראשית, לאפרין בונשטיין, ד"ר אריאלה רוזנצווייג וד"ר נילי אנגליסטר. ולצוות רשות הטבע והגנים, ליעד כהן, אילן שיפמן, ד"ר יריב מליחי אקולוג של מחוז מרכז, עירית שחר, רע שייש ויורם שפירר.