רשות הטבע והגנים > בויה > חדשות > איך דג נולד?

איך דג נולד?

מאת: שירה סלינגרה, אקולוגית ימית

עולם הרבייה של הדגים הוא עולם עשיר, מסעיר ומרתק ובכתבה זו אנו נצלול לתוכו ונגלה איך דגים מתרבים ואיך הרבייה של הדגים, וההגנה עליהם בעונת הרבייה שלהם, חשובה לים כולו ואפילו לנו, בני האדם.

גובוס גלילי, צילום: שחר חייקין.

איך דגים באים לעולם?

מיני דגים שונים מתרבים בצורות רבות ומגוונות. יש מיני דגים הנשארים בזוג לאורך תקופה ארוכה, יש שחיים בהרמון המכיל זכר אחד והרבה נקבות, יש שהופכים מזכר לנקבה (וההפך), יש שמגוננים ושומרים על הביצים שלהם אחרי ההטלה ואחרים פועלים בשיטת "שגר ושכח", ויש אפילו מיני דגים שמשריצים צאצאים חיים באופן הדומה ללידה!

הרבייה של הדגים, וההגנה עליהם בעונת הרבייה שלהם, חשובה לים כולו ואפילו לנו, בני האדם. טונות למשל נודדות מרחקים ארוכים לאזורי ההטלה והרבייה שלהם. שם זכרים ונקבות משחררים תאי מין למים וכך הם מתרבים ברבייה חיצונית. הביצים המופרות מתפתחות ובוקעות לדגי טונה קטנים. רוב הביצים לא ישרדו, ולמרות זאת יהיה להן תפקיד חשוב במערכת האקולוגית הימית, כמקור מזון ליצורים רבים. הביצים והצאצאים שישרדו יוכלו לגדול ולהתרבות גם הם.

בים התיכון חיים כ-800 מיני דגים, המתרבים בשיטות שונות ומגוונות, בהתאם לסביבה ולאורח החיים שלהם. מיני דגים רבים מתרבים בשיטת הפרייה חיצונית. בשיטה זו – הזכרים והנקבות משחררים תאי מין למים, שם מתרחשת ההפרייה ובביצים המופרות יתפתחו הצאצאים.

שגר ושכח…

אצל מינים רבים, במיוחד מינים פלאגיים (מינים החיים בים הפתוח), דוגמת העפיין ("אנשובי", Engraulis encrasicolus) והרעמתן הכחלחל ("דולפין פיש", Coryphaena hippurus), הביצים נישאות במים כחלק מהפלנקטון (יצורים שונים שנסחפים עם הזרמים). מהביצים בוקעות לרוות. לרווה היא גלגול ראשון של בעל חיים, כמו זחל אצל פרפרים. לרוות של דגים הן חלק מהפלנקטון, וכמו שאר היצורים בפלנקטון – נסחפות עם זרמי הים עד למטאמורפוזה – אז צורתם משתנה לצורת הפרט הבוגר, וכך הם מצטרפים לשאר הדגים בים. המעבר הזה נקרא "תקופת הגיוס".

ביצי הדאון האטלנטי ("דג מעופף", Cheilopogon heterurus) מכוסות סיבים דקים להיצמדות לגופים מוצקים בים, כמו אצות. אצל חלק מהמינים, כמו אצל המורנה הים-תיכונית (Muraena helena), הלרווה שבוקעת מהביצה מתיישבת באזורים סלעיים ושם גדלה לפרט הבוגר. גם אצל דגים ממשפחת המוליתיים (Mullidae ,"ברבוניות") הלרוות שוקעות אל הקרקעית ואז עוברות את שינוי הצורה ומצטרפות לאוכלוסיית הדגים. דגים ממשפחת הקברנוניים (Gobiidae), החיים על פני הקרקע באזורים רדודים, מטילים את ביציהם מתחת לאבנים, כך שהם לא יתפזרו.

ישנם מינים החיים בעומק, דוגמת קלשונית המעמקים (Peristedion cataphractum), אשר הדגים הצעירים שלהם חיים במים רדודים יחסית, אך עם התבגרותם הם מעמיקים עד לעומק 100-400 מטרים, שם הבוגרים נמצאים. רבים ממיני הדגים מציגים התנהגות כזאת. אצל דגי האפוגון הים-תיכוני (Apogon imberbis), הזכר אוסף את הביצים אל תוך פיו לאחר ההפרייה, שם הוא מדגיר אותם במשך מספר ימים, עד לבקיעה. נקבות הנצרן הים תיכוני (Balistes carolinensis) מטילות את ביציהן לגומות שחפרו בקרקע והזכר שומר על הביצים לאחר ההפרייה.

דג דאון אטלנטי - גיא לויאן רשות הטבע והגנים

דג דאון אטלנטי, צילום: גיא לויאן, רשות הטבע והגנים

זהות מגדרית מורכבת

דגים ממשפחת הדקרים, כמו דקר הסלעים (Epinephelus marginatus), משנים את זוויגם מנקבה לזכר, ולכן נקראים הרמפרודיטים. גם דגים אחרים מאותה משפחה, כמו האוקונוס הפסוס (Serranus cabrilla) והמסורטט (Serranus scriba), הם הרמפרודיטים, אך הם מסוגלים להכיל איברי רבייה זכריים ונקביים בו זמנית. אצל דגי הגובוס הגלילי (Boops boops), שחיים בלהקות גדולות, הזכרים הופכים לנקבות בגיל שנתיים, שנה לאחר הבגרות המינית. התופעה די נפוצה בדגי הים התיכון, שכן גם מינים רבים ממשפחת הספרוסיים (Sparidae), המשפחה המזוהה ביותר עם הים התיכון, משנים את זוויגם, מזכרים לנקבות או מנקבות לזכרים, במהלך חייהם – כך קורה אצל הורדית המצויה ("ג'רבידה", Pagellus erythrinus), הספרוס המצוי ("פארידה", Pagrus caeruleostictus), וספרוס זהוב ("דניס", Sparus aurata). דגיגי הלהבי הים-תיכוני (Xyrichtys novacula) בתחילת חייהם כולם נקבות, וצבען אדמדם-כתמתם. במהלך חייהן הן הופכות לזכרים שצבעם כחול-ירוק.

דקר סלעים, צילום: ד"ר שבי רוטמן, מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט.

לא כל הדגים מתרבים ברבייה חיצונית

כרישים ובטאים מתרבים ברבייה פנימית, בה הביצים מופרות בגוף האם. תריסניות וגלדנים, דוגמת תריסנית קוצנית (Raja clavata) וגלדן שחור-פה (Galeus melastomus), מטילים ביצים בעלי קוצים ותוספות אחרות כדי להיתפס במקום אחד. בביצים הללו העוברים מתפתחים ובוקעים ישירות אל המים. כרישים אחרים, דוגמת הקוצן הנקוד (Squalus acanthias), משריצים כרישים צעירים לאחר הדגרה של ביצים עם מעטפת חלקה, דמוית שעוות נר, בגוף האם. ישנם אף מיני כרישים, כמו הכריש הסנפירתן (Carcharhinus plumbeus), אצלם התהליך דומה להיריון המוכר לנו – העוברים מתפתחים בשחלת האם, ניזונים מחומרי הזנה המגיעים מהאם בעזרת שילייה. לאחר היריון של 12 חודשים הם נולדים ישירות אל המים ומתחילים לשחות בכוחות עצמם.

כריש סנפירתן, צילֹום: חגי נתיב תחנת מוריס קאהן לחקר הים

ומתי כל זה קורה?

גם כאן, התשובה מגוונת ותלויה במין. התזמון תלוי בשינויים הורמונליים, זמינות מזון ותנאי הסביבה. ישנם מינים המתרבים כל השנה, ואחרים מתרבים בתקופה מסוימת.

רוב מיני הדגים המסחריים בים התיכון בישראל מתרבים בתקופה שבין חודש אפריל לחודש יולי, ובעיקר בחודש מאי. אגף הדיג מתחשב במידע הזה תוך שקילת טובת הדייגים, שזוהי פרנסתם, כאשר הוא קובע את העונה בה יחולו מגבלות דיג שונות כדי להבטיח את שגשוג אוכלוסיית הדגים לאורך זמן. ההגנה על הדגים וצאצאיהם בעונת הרבייה והגיוס היא המפתח לשמירה על ים מלא דגים לאורך שנים.

דיג מקיים בזמן עונת הרבייה והגיוס

מתוך כל המינים הללו, לא כולם נידוגים. בישראל נידוגים 84 מיני דגים על ידי דייגים, והם מהווים את מרבית שלל הדיג. רוב הדיג מכוון לדגי מטרה מסוימים – על פי השיטה, הכלים, העומק והתזמון. ישנן גם שיטות דיג פחות סלקטיביות שבהן עולים גם דגים שאינם דגי המטרה – זה מה שנקרא "שלל לוואי".

האדם והים מתקיימים זה לצד זה, קשורים ותלויים אחד בשני. דיג הוא מלאכה עתיקה, שהתפתחה והשתכללה עם השנים. עם המהפכה התעשייתית והעלייה בביקוש עקב גידול האוכלוסייה העולמית, הדיג הפך לתעשייה גדולה אשר מוציאה כמויות גדולות של דגים מהים כל שנה. ללא ניהול נכון של משק הדיג, המערכת האקולוגית כולה עשויה להיפגע. לשם כך משרד החקלאות קבע את תקנות הדיג, אשר מגדירות את ההגבלות השונות על ענף הדיג, על מנת להבטיח דיג מקיים לאורך זמן. התקנות הללו כוללות גם סעיפים הנוגעים לעונת הרבייה והגיוס – העונה הרגישה ביותר עבור הדגים, התקופה בה הם מעמידים צאצאים והצאצאים הללו מתחילים את חייהם.