אין הרבה דגים בים

אני בת של דייג חובב. שנות ילדותי היו שזורות בהשכמות מוקדמות בשבתות, שבהן יצאנו לנחלי הגליל לדוג דגים. אבי ניהל את הטקס לפי כל הכללים: גלגול הלחם ל’בצק’ והטמנתו בחיק הקרס, זריקת חכה למים והמתנה. בזמן שהוא ישב בשקט אינסופי, מדיטטיבי כמעט, והמתין למצוף שישקע במצולות, אנחנו שיחקנו ורצנו ולא תמיד הייתה לנו סבלנות לחכות לתוצאות. ואולם, במקרים רבים הסבלנות השתלמה והיינו חוזרים עם שלל דגים שהפכו בבית למיני מטעמים.

לעומת אבי, החובב המצוי, יש דייגים שזו פרנסתם העיקרית, ודיג ככלל הוא סוג של ציד קדום ומקצוע עתיק יומין. עדויות קדומות לדיג מצויות ברחבי העולם וגם בחופי ארצנו, אך שיטות הדיג התפתחו והשתכללו עם השנים, מה שיצר אפקט בומרנג עם כרוניקה של סוף ידוע מראש.

דגה מהים התיכון- צילום דותן רותם, דגה מהים התיכון- צילום דותן רותם

קריסת מערכות אקולוגיות

מדענים מהעולם שעוסקים בחקר ימים ואוקיאנוסים מצאו שבעשורים האחרונים יצרה פעילות הדיג המסיבית מצב של דיג יתר – מצב ובו לוקחים מהים יותר ממה שהוא מסוגל לייצר – ואוכלוסיית הדגים נפגעה והצטמצמה. הדייגים, מצדם, הגדילו את מאמצי הדיג, אך מאמציהם לא נשאו פירות. כתוצאה מכך נעלמו מהימים ומהאוקיאנוסים ברחבי העולם מיני דגים, ורבים אחרים נמצאים בסכנת הכחדה. באזורים רבים אף חלה קריסה של מערכות אקולוגית ימיות וקשה עד בלתי אפשרי לשקמן.

הנזק הותיר את כולם קרחים: הטבע עם מיעוט דגה ומערכות אקולוגיות ימיות מאוימות, והדייגים – ללא פרנסה. בים התיכון הסיפור לא שונה בהרבה. מלכתחילה פוטנציאל הדגים באגן המזרחי קטן יחסית, כיוון שבאזור זה המים חמים יותר, מלוחים יותר ועניים יותר בחומרי מזון. ענף הדיג שצמח בהדרגה השתנה עם השנים; עיקר הדיג עבר לבריכות, והדיג הימי מניב היום שלושה עד שבעה אחוזים מתצרוכת הדגים במדינה. מבחינת שיטות דיג, נותר בעיקר דיג חופי מסורתי, דהיינו סירות עץ עם רשתות, מעט מכמרות שגוררות רשתות ענק על קרקעית הים ועוד פחות סירות הקפה שדגות בעיקר להקות דגים.

גם חופי ארצנו סובלים זה שנים מדיג יתר, אך הגורמים המוסמכים לא פעלו כנדרש מחוסר ניסיון, ובהיעדר אכיפה המצב החמיר. החברה להגנת הטבע, שפנתה לבג"ץ בנושא, טענה שהתקנות מיושנות, לא סביבתיות וגורמות נזק, וזכתה להישג מרשים – בעקבות עתירתה חל בסוף שנת 2016 שינוי משמעותי בתקנות הדיג. בה בעת הגישה רשות הטבע והגנים בקשה לקבל אחריות לנושא הדיג והפור נפל. בימים אלה מתגבשת תכנית עבודה מסודרת, שתעביר את האחריות לפיקוח ולאכיפה של תקנות הדיג החדשות לידי הרשות.

הטלת רשת חוף ללכידת דגים בחוף מעגן מיכאל- צילום דותן רותם, הטלת רשת חוף ללכידת דגים בחוף מעגן מיכאל- צילום דותן רותם

שמירת טבע נטו

יגאל בן ארי, ממונה תחום הים ברשות, מאמין שדיג הוא פעילות לגיטימית שלא צריך להפסיק. "דייגים הם צרכני טבע ואפילו שותפים, אך את הדיג צריך לנהל כדי לאפשר ריבוי דגים לטובת כולם", הוא אומר. "ניהול דיג הוא רק אלמנט אחד שכן קיימים איומים נוספים, כמו זיהום מים וכד’, אך יש לו השפעה דרמטית והוא בר שליטה ולכן בעולם זה כבר עובד ויש תוצאות".

תקנות הדיג החדשות מגדירות מה מותר ומה אסור לדוג, למי מותר לדוג, מתי אפשר לדוג, היכן, איך ועוד. העקרונות המנחים הם לא לדוג בעונת הרבייה וה"גיוס" (התפתחות הדגיגים) ולאפשר ריבוי טבעי, לדוג רק דגים מגודל מסוים כדי שיוכלו לגדול ולהתרבות ולשמור על אזורים אסורים לדיג – כמו שמורות טבע, שכן אם אוכלוסיית הדגים בהן תתאושש, היא תזלוג מהשמורות ותייצר שלל בשטחים הסמוכים המותרים לדיג.

מתוקף הסמכויות שהואצלו עליהם ממשרדים שונים, יוכלו בקרוב פקחי הרשות לעסוק באכיפה אפקטיבית שתאפשר להם במקרה הצורך לחפש, לחקור, להחרים, לקנוס ולפתוח תיקים לעברייני דיג. לשם כך הרחיבה הרשות את צי הסירות שברשותה, והיא תקלוט כוח אדם ותכשיר עובדים חדשים בתחום. הפקחים יאכפו את התקנות האוסרות על דיג לא חוקי בשמורות טבע ועל דיג בשיטות אסורות (בצלילת מכלים וצלצל ובמכמרות עם גלגלים) ויפעלו בכל שטח המים הריבוניים של ישראל, כולל ים סוף והכנרת. "פיקוח על דיג הוא שמירת טבע נטו", ממשיך ומסביר בן ארי, "וזו הלגיטימציה לרשות לדאוג לשמירת טבע בכל מקום. אם אנחנו לא נשמור, לדייגים לא תהיה פרנסה, וחשוב לוודא שהם פועלים לפי הכללים ובצורה מקיימת כי שלמותו ובריאותו של בית הגידול הימי תלויות גם בדיג".

שלל דיג מהים התיכון- צילום דורון ניסים, שלל דיג מהים התיכון- צילום דורון ניסים

הסברה לפני אכיפה

אבל בטרם תגיע לשלב האכיפה, הרשות נוקטת אמצעי הסברה וחינוך ואפילו משתפת את הציבור. דוגמה לכך היא הפעילות עם דייגי הכפר פרדיס, שלהם היסטוריית דיג ארוכת שנים באזור שמורת הבונים. השמורה, שהוכרזה רק ב־ 2002 , פעלה כשמורה על פי תקנה שנים רבות קודם לכן, ובהסדר עם דייגי הכפר סוכם שכל מי שקיבל רישיון דיג משנת 1983 ואילך יוכל להמשיך לדוג בשמורה עם רישיון אישי שאי אפשר להעביר. רותם שדה, פקח חוף ים כרמל, מספר שכאשר נכנס לתפקיד לפני יותר משנה, יזמו הוא ואנשי המחוז מפגש עם הדייגים בעלי הרישיון ובעלי עניין נוספים כדי שאלה יוכלו לשמוע ולהשמיע את דעתם. במפגש העלו הדייגים את דאגתם מהידלדלות הדגים, ואנשי הרשות דיברו על שמירת טבע בים. בהמשך ובהתייעצות עם גורמים מקצועיים מתחומים שונים (אקולוגיה, משפט ועוד) החלו בתהליך להסדרת הנושא בשאיפה שגם בשמורת הבונים ייפסק בעתיד הדיג. לפני כמה חודשים נערך מפגש מעקב נוסף עם הדייגים ויו"ר הוועד שלהם נמצא בקשר שוטף עם הפקחים. בנוסף יש מרכז הדרכה שעורך פעילויות חינוך והסברה בתחומים ימיים לאורך כל השנה.

למרות כל אלה, יש עדיין הפרות של התקנות, ושדה מסביר שמפרי החוק מקבלים קנסות ומי שנתפס יותר מפעם אחת עלול למצוא עצמו בחקירת משטרה. דוגמה לכך התרחשה לפני כחודשיים, אז ראה שדה מצופים של רשתות דיג בשמורת ים שקמונה. הוא ומתנדב יצאו לים לבדיקה, ומצאו רשת גדולה שהותיר דייג בשטח. השניים נאלצו להסיר את המפגע, והרימו שתי רשתות שכיסו שטח של כ־ 300 מטר רבוע. מששבו לחוף ופרקו את הסירה, התפרצו לקראתם כמה מהדייגים שחששו שמדובר ברשתותיהם, ואחד מהם אף צילם אותן. זמן קצר אחר כך התקשר לשדה דייג מעכו שהסביר שמדובר ברשתות שלו, ובמפגש שנערך למחרת היום, הוא קיבל קנס וגם הסבר על אזורי איסור דיג. המהלך היה אפקטיבי שכן הדייג מקפיד מאז שלא לדוג בתחומי השמורה והוא לא לבד.

בכל מפגש עם דייגים באזורים בחוף או בים הנמצאים תחת פיקוחו של שדה, הוא מתווה להם את גבולות השמורות ומעודד לשמירה על ערכי טבע ובהם בעלי חיים שעלו בטעות ברשת וזקוקים לטיפול רפואי, כמו צבים שעלולים לטבוע אם לא מחזירים אותם למים. "זה לא קל לשני הצדדים", מודה שדה, "אבל אנחנו מנסים להסתכל קדימה", הוא מסכם באופטימיות.